חיים נצחיים: איך מגיעים לזה?

לאחר מעשהו של פנחס בפרשת "פנחס", פותחת הפרשה כך: "פִּנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם". יונתן בן עוזיאל בתרגומו כאן, מבאר כי פנחס למעשה קיבל הבטחה גדולה מאד: לחיות חיי עולם ולהיות המבשר של הגאולה העתידה, תפקיד השמור לאליהו הנביא. וכבר אמרו חז"ל כי "פנחס הוא אליהו" (פרקי דרבי אליעזר, מז). נעמוד על ביאור הדברים. כידוע, שורש המיתה בעולם נעוץ בחטא עץ הדעת, שם נוצר באדם חיסרון מובנה המזקיקו להתחייב מיתה, שהיא כשבירה המטהרת בכלי חרס, ובכך גוף החוזר לעפרו חוזר ומתחדש בתחיית המתים בלא פגם. אולם ישנה דרך נוספת להגיע גם בחיים לאותה התחדשות טהורה, ודרך זו גילה פנחס. לכל אדם מידות שונות ומגוונות, מהן ההופכות עבורו חלקים מסוימים בעבודת ה לקלים יותר, ומהן המקשות עליו בקיום התורה והמצוות ומאתגרות אותו בעבודת ה. כאשר מוטבעת באדם מידה מסוימת הפועלת בו בעוצמה רבה, הרי הוא צריך שבירה ממש כאשר עליו לעבוד את הקב"ה בהיפוכה של מידה זו. כך היה אצל פנחס. חז"ל מבארים שהכתוב ראה לייחסו כאן לאהרן מכיוון שמוצאו של פנחס היה כפול: אמנם מצד אחד הוא מיוחס לאהרן הכהן הגדול, אבל מן הצד השני הוא מיוחס ליתרו - שפיטם עגלים לעבודה זרה. כשראו ליצני הדור את מעשה פנחס, שהרג שני אנשים בפומבי, שייכו אותו מיד לטבע אותו קיבל בירושה מיתרו, שמן הסתם הטביע בנפשו מידות שליליות המתלוות לעבודת אלילים. על כן פרסם הכתוב שלא כן הוא, אדרבה: מידת החסד, מידתו של אהרון, היא הטבועה בפנחס ומעשה זה של הריגת זמרי והמדיינית מנוגד מאד היה לטבעו, ואעפ"כ התעלה פנחס על טבעו וביטל את מידתו המיוחדת לו, אל מול רצון ה באותו הרגע, ומתוך כך עשה את מעשהו. על כן נתן לו הקב"ה בשכרו את בריתו שלום - הוא יבשר את השלום העולמי העתיד לבוא, ובכך ייוודע לעין כל כי מידתו היא דווקא מידת השלום, מידתו של אהרן. לכן מובן מדוע לא נזקק פנחס מעתה למות, שכן באמצעות הביטול העצמי של תכונתו הבסיסית נגד טבעו לחלוטין כדי לעשות את רצון ה, סילק מעצמו את טומאת החטא של אדם הראשון, אשר דבקה באנושות בגלל אי-עשיית רצון ה, ובכך חזר אל הטהרה המקורית אליה צריך כל אדם אחר לשוב ע"י המיתה, ולכן פנחס חי לעולם. מכאן מוסר השכל גדול עבורנו, כי עיקר עבודתו של האדם לשוות תמיד לנגד עיניו את רצונו של ה ולהיות מוכן לבטל כל נטייה אישית, עמוקה ככל שתהיה. וככל שהטבע עמוק יותר והקושי להתמודד גדול יותר, כך גודל השכר שזוכה לו האדם. ויהי רצון שנזכה לטהר לבנו לעבדו באמת.