''איחרתי, אבל הגעתי...''

ר' שעיה  יצחקוביץ מבלה את רוב זמנו בנגריה הגדולה שירש מאביו, שירש מאביו, שירש מאביו. יצחקוביץ הוא דור רביעי של נגרים מדופלמים, אשר יצירותיהם המשובחות מפארות מטבחים זוטרים בתל אביב של אותם הימים, את הסלונים ושולחנות האוכל שלהם אתם יכולים למצוא עד היום, גם בדירות איכות בצפון ובדרום, ואפילו בווילות יוקרה במרכז הארץ. "יצחקוביץ נגרים בע"מ" פירמה שכל קבלן מתחיל כוותיק משתבח בה, כשהוא בא להציג את המפרט הטכני בפני הלקוח הסקרן שלו. נו, אז אם דיברנו על פרנסה, גם זו לא חסרה ליצחקוביץ, אשר הספיק לחתן – ביד רחבה ובעין טובה – את שמונת בניו ובנותיו, ולרוות נחת – כשר מנכדים יראים וחביבים, כן ירבו וכן  יפרצו. אז אם כל כך טוב, מה כל כך רע? הודו לשם כי טוב, העסקים טובים, הילדים טובים, האישה מאושרת, ועולם כמנהגו נוהג אצל יצחקוביץ. כאשר מניין מתפללי בית הכנסת "חסדי ראובן" עומד סמוך ונראה לתפילת שמונה עשרה, רק אז הוא מגיח פנימה, ובנינוחות שאין שניה לה, מתעטף בטליתו הרקומה ומניח תפילין, כאילו כל הזמן והחיים לפניו. תראו, זה לא חדש, מנהגו זה כבר קנה שביתה בנשמתו עשרות שנים, ולא עושה רושם שהוא מתכוון לכונן איזה שינוי דרסטי או ראדיקלי, על מנת לזכות לאותו שכר נכסף של העשיריה הפותחת את מניין השחרית של 7:00 בבוקר. מה לא טוב בשבע וחצי? אלא שבאופן בלתי מתורץ לחלוטין, הוא מצליח לנסוק כמו מטוס ללא טייס, או אולי כמו טיל ללא איראני, וליישר קו עם המניין בשתיים שלוש נשימות – ולפני "עלינו לשבח" הוא כבר עסוק בקיפול התפילין לקראת יום יצירתי חדש בנגרייה שלו. יש לכם בעיה עם זה? גם לו אין. האמת ניתנת להיאמר שאף אחד לא עשה מזה עניין. ויצחקוביץ אפילו לא העלה בדעתו שהוא נחשב כמתפלל בעייתי. כוחו של הרגל מגונה. אלא שיום אחד, מבלי התראה מוקדמת, החליטו  צמד הגבאים המסורים אבריימלה טוויטו וחנניה מעתוק, להכניס הילוך ולמנות רב בית כנסת במשרה מלאה. אחד כזה שיפתח את הבוקר בתפילת השחר, לאחריו ימסור כמה שעות שיעורי תורה לבעלי בתים בפנסיה או לכאלה שזמנם בידם. אחרי הצהריים ילמד מוסר את בני הנוער, ובערב "דף היומי" לכל דכפין. אמרו. בררו. התייעצו. בחרו. והנה בוקר לא אביבי אחד הצטרף לקהילה הנכבדה הרב חנוך גבירול, אברך בן 35 שעשה הסבה לא רעה בכלל, לרב בית כנסת. הו, הו, חדור מוטיבציה היה הרב גבירול, ושאיפותיו לרומם את הקהילה נסקו מעלה מעלה, משל היה נשר צעיר במעופו. ההיענות היתה – ברוך השם – יוצאת מן הכלל. תוך שבועות ספורים החל קול התורה להפציע בין ארבע כתלי "חסדי ראובן" ומעגל לומדי "דף היומי" התרחב מדי יום. והנה אנו גולשים אט אט לשבוע השביעי, במהלכו כבר הספיק הרב חנוך להתחבר לקהילה, לדרוש ברבים ואף לעלות כשליח ציבור ולהנעים מסלסולי קולו. המשימה הבאה שעמדה בפניו היתה חיזוק מניין השחרית. בליל שבת הוא דרש בהתרגשות על מעלותיה של התפילה, על החשיבות להגיע בזמן, לקרוא את פרשת העקידה והקורבנות, להיות מוכן בלב ובנפש, כחסידים הראשונים, לעמוד בפני בוראם בסילודין ובהארה, ומילותיו נפלו כמים צוננים לנפשות עייפות. אלא שר' שעיה יצחקוביץ הנגר התשוש מעמל השבוע, נחר קלות לעיני הרב, לא חלילה בכוונה, אלא שהעפעפיים שתהיינה בריאות, הן סירבו להישאר פקוחות. כך יצא שהדרשה הנפלאה דילגה מעל אוזניו ולבו של המתפלל המאחר הכרוני, ולא פעלה את פעולתה. יום א' בבוקר השעה 7:00 בדיוק, המניין מתחיל. ר' שעיה יצחקוביץ ב- 7:32 נכנס, מתעטף, מתעטר, ופורץ בדהרה לכיוון "עלינו לשבח". שעה 7:50 עת שתי רגליו של ר' שעיה כבר היו בחוץ, הוא חש נגיעה קלה בכתפו, וחיוך אוהב ניבט לנגד עיניו. "כן כבוד הרב, מה אוכל לעזור לך?" התפייט בנימוס הנגר החרוץ. "בהחלט ידידי, תוכל לעזור לי. עשה לי טובה, השתדל להגיע לתפילה כמו כולם בשבע, זה יכבד אותך, זה יכבד את הקב"ה". מועקה מגרדת החלה לקנות שביתה בריאותיו של הנגר. רק זה חסר לו עכשיו, נודניק סידרתי שיתחיל לעקוב אחריו. ר' שעיה החזיר חיוך ציני משהו לעבר הרב גבירול והפטיר "כבוד הרב איחרתי, אבל הגעתי..." נו טוב. שלוש פעמים באותו שבוע, בווריאציה כזו או אחרת ביקש הרב גבירול מהנגר היקר לעשות מאמץ, למסור נפש למען התפילה, ושמע ממנו את משפט המחץ, שנשא בחובו את תפישת עולמו המצומצמת והנגרית של יצחקוביץ: "איחרתי, אבל הגעתי". בשבוע שלאחר מכן, הרב גבירול התעלם לחלוטין מאיחוריו של יצחקוביץ, אך ממבט עיניו ניכר שהוא בהחלט איננו מרוצה מן העובדה שהאיחור השיטתי גורם לאווירה לא בריאה. שלושה חודשים אחר-כך, ערב יום כיפור. בשעה 6:45 בבוקר ניגש ר' שעיה יצחקוביץ – שהשכים קום – בפנים נפולות לרב חנוך גבירול, ולחש על אוזנו: "כבוד הרב, בגלל שאני מאחר לתפילה, אתמול אחרי הצהריים נשרפה הנגריה שלי כליל, הכל עפר ואפר, הלך לי  ציוד במיליונים, חלקו הגדול לא מבוטח". הרב השתאה: "מה הקשר?" הנגר שהגיע הבוקר בזמן לתפילה, התיישב ליד הרב והחל לספר: "בשעה חמש אחה"צ שמענו פיצוץ מכיוון ארון החשמל. להבות אש פרצו משם והחלו לשרוף חבילות קרשים, באנו עם מטפים וניסינו לכבות, זה לא עזר. האש התפשטה והחלה לנוע. התקשרתי למכבי אש, היסטרי, מבוהל: "תגיעו מהר, המבנה בסכנה... והם משיבים לי", הוצאנו שתי כבאיות, אל תהיה מודאג, הכבאים בדרך" הם מנסים להרגיע אותי. האש מדלגת לחדר המכונות "תגיעו, אני מתחנן, זה ייגמר באסון" והם עונים לי: "אדון יצחקוביץ, נגיע, אנחנו או טו טו אצלך". תראה כבוד הרב, לקח להם חצי שעה לנחות אצלי. עמדתי בחוץ כולי מזיע, מפוחם, בקושי נושם, וצועק עליהם "השתגעתם! איפה הייתם עד עכשיו..." נו, ומה משיבים לי הכבאים? "אדוני, איחרנו אבל הגענו". הנגר השבור גירד את מצחו: "המשפט הזה 'איחרנו, אבל הגענו', היה מוכר לי מאיזשהו מקום. אתה כבוד הרב גם שמעת אותו, הלא כן?". הרב חנוך הניח ידו על כתפו של הנגר וליטפו במבט אוהב "ר' שעיה, ר' שעיה, אין לך מושג עד כמה הקב"ה אוהב אותך, הוא שרף עבורך נגריה שלמה, ושלח לך קבוצת כבאים חולמניים עם תירוץ כל כך עלוב, כדי לזכות לראות אותך במעונו, בזמן, בשבע, בתפילה". "וישכם... אברהם... בבוקר..." מלמל ר' שעיה. ומאז הקדים לבוא, עם העשיריה הפותחת. זה פשוט.