המפגש בצומת דום הלב

כשדבל'ה קורצמן התחיל לפזול החוצה, הוריו לא הבחינו בכך. הבית היה עמוס, עליז ותוסס בעוד שמונה אחים ואחיות קטנים, שורד במאבק קיומי מצוי של משפחה ברוכת ילדים. כן, הוא הבכור, אבל מי יכול היה להעלות על דעתו שהבחור התמיר בן ה-16, הלבוש בחליפה גזורה היטב והחבוש בכובע הדור, שפיו ולבו גדושים הוויות אביי ורבא, הולך ומרקיב? לא ראש הישיבה, לא המשגיח ולא הר"מים, וודאי לא ההורים.זה קורה לאט, מחלחל, מכרסם, כמו תולעת עקשנית בלב תפוח עסיסי אך כשזה מתפרץ, מתברר לפתע שמתחת למעטה האדמומי הסמוק והחמוד, מסתתר לו אסון גדול, ואוי לאוזניים שכך שומעות.(לא ניכנס לפרטים), רק נציין כאן בעגמומיות משהו, שבגיל 17 התחיל דבל'ה לאותת על חוסר שביעות רצון מן הישיבה, מסדרי הלימוד, מהיחס של הצוות, אך כל זה היה כיסוי.עד גיל 18 הוא שרד, וכשאביו אהרל'ה קורצמן קלט את גודל השבר, הכתובת כבר היתה רשומה על הקיר: "דבל'ה שלך כבר מחוץ לעולם התורה. תבלע את הגלולה המרה ותחריש". איש פשוט וישר דרך הוא אהרל'ה קורצמן, אשר בשביל להביא פת לחם הוא נעור ויוצא בשתיים לפנות בוקר למאפיה הגדולה בדרום העיר, ועד שעת הצהריים עוסק במרץ במלאכת האפייה, חוטף שחרית במחסן הקמח הגדול עם עוד כמה עובדים, וצונח בשעה 13:00 בצהריים על מיטתו, מותש מעייפות."טוב פת חרבה ושלוה בה", הוא מנחם את עצמו מפעם לפעם. החיים, למרות הקשיים, זרמו איכשהו בנינוחות, עד לאותו ערב מר ונמהר בו הודיע לו דבל'ה בנו בכורי יקירו, כי הוא עוזב את הישיבה והולך למושב בצפון. אהרל'ה צווח מכאב: "למה בני למה? מה רע לך איתנו, אנחנו אוהבים אותך, לא החסרנו ממך דבר. יש לך אחים קטנים, יש לך אחיות קטנות שעוד צריכות להשתדך, אין לך מושג איזה אסון ואיזו בושה אתה ממיט עלינו, דבל'ה, הישאר אתנו!".דבל'ה היה מנומס מספיק לא לענות, לא לפגוע יותר ממה שאביו פגוע, וכשאמו פנינה נכנסה לחדר בשעת ההודעה הנוראה, קפאו פניה: "לאן אתה הולך? למושב? יש ישיבה במושב? אוי, רק אל תגיד לי שאתה הולך לאיבוד".היא צנחה על הספה, פוכרת ידיים בתדהמה ועיניה זולגות דמעות של הלם.דבל'ה – מכת בכורות – שתק, הנטישה היתה מבחינתו דבר מוחלט.הוא פתח את דלת היציאה וירד בזריזות בגרם המדרגות, בדרך הוא חיבק שתיים מאחיותיו הקטנות, ונכנס בחפזה לטנדר הכחול שנשא אותו הרחק הרחק, כמו עלה נושר, כמו נוצה נושרת, לעולם אחר. כשאהרל'ה ופנינה התאוששו – כביכול – מן ההלם, באישון לילה, דבל'ה כבר דפדף את הדף הראשון במסכת החולין של חייו אי שם, עם אנשים מרוחקים, מרוששים מאוצרות החכמה היהודית.אהר'לה כיסה את התאומים בשתיים לפנות בוקר ואמר לפנינה: "אין ברירה, חייבים להתנתק ממנו, יש לנו עוד הרבה ילדים לגדל, רק חסר לנו שהוא יקלקל אותם".הנתק היה כמעט מושלם. דבל'ה התחתן, הקים משפחה במושב וכמעט שכח את שורשיו. הוא עבר קורס חובשים בהצלחה רבה, והציע את שירותיו בהתנדבות לסניף מד"א בעיר הסמוכה למושב. פעמיים בשבוע הוא יצא למשמרת לילה להציל חיי אדם בנט"ן, ניידת טיפול נמרץ. נסיונו וזריזותו הצילו חייהם של עשרות אנשים, והוא אף זכה לתואר "המתנדב המצטיין של העשור".פעמיים בשנה, בערבי פסח וראש השנה, הוא צלצל. אם אהרל'ה הרים את השפופרת, הוא מיד העביר אותה לפנינה.כמה מילות נימוסין, "חג שמח", מה שלום הילדים, מי התחתן? לא יותר מדקה ואחר כך הונחה השפופרת. פנינה בוכה חרישית ואהר'לה יוצא למרפסת, כפוף משהו, מריר וכאוב, אוחז בידו ספר תהילים וממלמל. "הוא מרגיש טוב", היתה מפטירה פנינה אחרי שעה, "גם שני הנכדים שם, הכל בסדר איתם", זה הכל. משפט אחד או שניים, ואחר כך מסך שחור ומעובה לעוד חצי שנה. 12 שנים תמימות גדלו ילדי הקורצמנים ללא דבל'ה, חלק מהם נישאו, פה ושם היו אחיו משוחחים עמו בטלפון, שיחות חטופות, פגישה אקראית ברחוב ותו לא. הם חונכו להתרחק, הוא כיבד את רצונם. "הוא נוצה נושרת, הוא עלה נושר", הרהר אהר'לה בלב מיוסר, "לאן הוא הולך? לאן הוא יגיע? והנכדים, אוי הנכדים". אהרל'ה כבש את דמעותיו בארובותיהן ולא נתן להן לצנוח. הוא לא ייכנע לדמעות, בכל מחיר. הוא איש חזק, אם יש חוזק במלחמה משונה שכזו. לילה חורפי אחד, בשתיים לפנות בוקר, הובהל האמבולנס צפונה, לבית מלון קטן. הדיווח היה לקוני: "אחד מאורחי המלון לקה כנראה בהתקף לב". הסירנה זעקה, המנורה האדומה הבהבה לאורך ציר שלושת הקילומטרים עד למלון. דבל'ה בדק את המכשור, שינן בלבו את תהליך ההחייאה, וזינק עם האלונקה לכיוון הלובי. "קומה שלישית חדר 314", צעק פקיד הקבלה. דבל'ה פרץ פנימה. אור קלוש. על המיטה איש חרדי מבוגר, פניו לבנות כמו סיד. הוא מחוסר הכרה. דבל'ה החל בתהליך החייאה מזורז, הנשמה, מכות חשמל, עיסוי לב, ה-כ-ל. החולה החל חוזר להכרה, הצבע חוזר לפנים, עיניו נפקחות אט אט. אח בית המלון מנסה להשקותו, אחד המלצרים מדליק מנורה נוספת בחדר, ואז דבל'ה מבחין. "אבא!!" הוא זועק, אהר'לה פוקח עיניו, "דבל'ה", הוא לוחש כמעט בלי קול, "דבל'ה שלי". בזריזות ובמיומנות הוא מניח את אביו על האלונקה, אץ ושועט לעבר האמבולנס. האבחון הראשוני לא מבשר טובות. אבא, שהיה בכנס השתלמות למשגיחי כשרות, לקה בדום לב, לחץ דמו נמוך ונשימתו כבדה. יוצאים לדרך. האמבולנס זועק את שברון הלב לחלל האויר, ודבל'ה מעסה את לבו של אבא בהתרגשות ובתפילה. "אבא, אבא תסתכל אלי, אבא הכל בסדר, פקח עינים, בעזרת השם אתה תחזור להיות בריא... הקב"ה ישלח לך רפואה שלמה לאלתר, בעזרת ה' הכל יהיה בסדר, יש לנו עוד משימה חשובה אבא, לחתן את אחי הקטנים. אתה תשמח בכל החתונות". אהר'לה פקח עינים תשושות, הנה דבל'ה אומר בעזרת ה', מזכיר את הקב"ה, דואג לנישואי אחיו הקטנים. הוא גייס כוחות עלומים מתהומות נפשו המיוסרת ולבו הכואב ואמר: "דבל'ה שלי, בני היקר, יותר מ-12 שנים לא דיברנו, ותראה באיזה נסיבות אנחנו נפגשים! הלא פלא הדבר. בשביל מה אתה רוצה להציל אותי? בשביל שאחיה, אבל בשביל מה יהודי צריך לחיות? בשביל איזו תכלית? סתם כך, אלא כדי שיעסוק בתורה ובמצוות ויבוא עם המטען הזה לריבונו של עולם. דע לך בני, אתה עושה חסד גדול עם בני אדם, שומר על חייהם, מחיה אותם, ובמצבים כאלה של מוות כן או לא, הכל מתגמד, ואדם עושה את חשבון נפשו. ולי דבל'ה אין תירוץ איך ומדוע איבדתי אותך. מה אומר לקב"ה בבין הדין? אולי טעיתי כשהתעלמתי ממך... שניתקתי אותך מן המשפחה. אולי. אינני יודע. ואם חטאתי כשהתעלמתי, אני מבקש את סליחתך". נשימתו של אהר'לה כבדה עליו."דבל'ה שלי, דומני שאלו מילותי האחרונות, וזו כנראה צוואתי אליך. כך גלגלו משמים. תמשיך לעשות חסדים כאלה, זה טוב. אבל אל תשכח את בוראך, דבל'ה!!! זכור, יש אלוקים! יש אלוקים! יש אלוקים!". ואהר'לה עצם את עיניו. לנצח. ודבל'ה נאלם דום. קפא על מקומו. מיד אחרי ההלוויה הוא נמלט למושב וישב שם שבעה עם עצמו, משחזר את הרגעים האחרונים עם אבא. את המפגש עם אבא בצומת דום הלב.בוכה ומשחזר. עשר דקות לפני כניסת שבת קודש, דפיקה בדלת ביתם של הקורצמנים. דבל'ה בפתח עם כיפה קטנה על הראש. אמא פותחת. "אמא, סליחה", הוא עובר מאח לאח ומחבק ומנשק. אחר כך צועד עמם חבוק לבית הכנסת, לערבית של שבת קודש. שבת ראשונה ללא אבא. אחרי "שלום עליכם" ו"אשת חיל" דבל'ה הזדקף ואמר: "תסלחו לי אחי היקרים, שניות ספורות לפני שאבא נפטר הוא הזכיר לי במילות הצוואה האחרונות: 'יש אלוקים דבל'ה, יש אלוקים', אני הבן הבכור, אתם יודעים שאתם חייבים בכבודי, אז תנו לי את גביע הכסף. אני מבקש לקדש עכשיו, במקום אבא". פנינה הבחינה במבט מצודד, שהלהבות של נרות השבת הזדקרו מעלה מעלה, הרבה מעבר לטבען של להבות ממוצעות.נוצה או עלה כשנושרים, לא חוזרים. בן נושר, חוזר."ויכולו... השמים... והארץ".