בעקבות הקורונה פסק חריף: "אפשר להלשין על מפרי ההנחיות"

בעקבות הפולמוס בעולם ההוראה בעניין היתר 'מסירה' לשלטונות כנגד העוברים על תקנות משרד הבריאות, ובמענה לפניית רבה של שכונת רמת שלמה הגאון רבי מתתיהו דייטש כתב השבוע הגאון רבי משה שטרנבוך מכתב מיוחד בו קבע כללים על היתר המסירה.

במכתבו קבע כי יש להבחין בין הוראות שבהפרתם יש סכנה מוחשית וממשית - כמו חולה מאומת המסתובב בין אנשים המוגדר כרודף גמור, לשאר תקנות המועילות אך לא נתקנו אלא לשמירה והרחקה יתרה למנוע צד נזק בספק ספיקא, [כמו הטלת סגר מוחלט בימים מסוימים וכדו'] בהם אין להתיר באופן גורף ויש לשאול שאלת רב בכל מקרה לגופו.

במכתבו אף ביקש מרבני הערים לגלות אחריות ולהטיל סנקציות באמצעות בתי הדין נגד מפירי התקנות וההוראות באופן המסכן את תושבי העיר.

המכתב המיוחד נכתב במענה לפנייתו של רבה של שכונת רמת שלמה הגאון רבי מתתייהו דייטש שביקש מהגר"מ שטרנבוך לכתוב תשובה מפורטת בנושא הטעון והמתגלגל בימים אלו בבתי הרבנים, מה הם הכללים להתיר למסור למשטרה את מפירי תקנות הממשלה בנושא השמירה מנגיף הקורונה.

במענה לשאלתו, כתב הראב"ד תשובה הלכתית ארוכה, ובה הוא קובע כללים בנידון, ומורה כי יש להבחין בין הוראות שבהפרתם יש סכנה מוחשית וממשית - כמו חולה מאומת המסתובב בין אנשים שדינו כרודף גמור, לשאר תקנות המועילות להסרת המגיפה אך לא נתקנו אלא לשמירה והרחקה יתרה למנוע צד נזק בספק ספיקא, [כמו הטלת סגר מוחלט בימים מסוימים וכדו'] בהם אין להתיר באופן גורף ויש לשאול שאלת רב בכל מקרה לגופו.

בדבריו מדגיש כי כל אחד חייב לשמור את תקנות הרופאים,  אך יחד עם זאת ההיתר למסור לשלטונות אינו גורף, וכי בכל מקרה יש לשאול שאלת חכם לאחר הצגת שלל המקרים,

במכתבו כתב כי מי שמסכן את הרבים, יש חיוב גמור על כל אחד למסור אותו לשלטונות, וזאת לאחר התראה כדת וכדין: "לעומת זאת, מי שמסכן את הרבים חייבים למוסרו לשלטונות לאחר שמתרים בו, ואם אפשר להם מוטב שיזהירוהו תחילה על ידי בי"ד או על ידי הרב דמתא, (שלפעמים בהתראה בעלמא אינו מאמין שבאמת ימסרוהו), ואם בכל זאת הוא מתעקש בדרכו ואינו מקבל את ההתראה, או שאי אפשר להתרות בו, דינו כרודף שחייבים למוסרו לשלטונות כדי שיכפוהו שלא יסכן את רבים, וכל זה ג"כ רק לאחר שמקבלים היתר מרב מובהק שיש בזה סכנה לרבים, דאל"ה נתת תורת כל אחד בידו, וכל אחד ימסור חבירו לשלטונות על ידי החלטתו ושיקול דעתו שהדבר נידון כסכנה.

בהמשך מכתבו כותב עוד כי הגדרת העניין מסורה אך ורק לידי בעלי ההוראה ולא "לראשי השלטון החופשיים" כלשונו: "כלל הדבר בזה אינו נקבע ח"ו לפי החלטת ראשי שלטון החופשיים שאין להם השגה בכללי דיני התורה, והגע עצמך, הרי הם לבד משנים את תקנותיהם מזמן לזמן, והיאך יתכן שייקבעו דיני איסור מוסר לפי רגע שינוי החלטתם, ובוודאי אין הדבר תלוי אלא בדעת תורה, ובכל מקרה יש לקבל היתר מרב מובהק אם נחשב בגדר "מזיק את הרבים".

בדבריו מדגיש כי אין לראות במכתבו כזלזול בהוראות הרופאים, ואף הוא עצמו נזהר ושומר על כל הוראות הרופאים, ורק בדיני מסירה יש להבחין בין המקרים: "הן אמת שתקנות כיוצא באלו נתקבלו בכל העולם כולו, ובוודאי אף אנו שומרים את כלל הרחקות הרופאים בעניינים אלו, אבל משום זה לא נחרוץ דינו של העובר על כל תקנה שהוחלטה על דעתם בלבד כ"מזיק את הרבים", ובפרט שיש מהתקנות שלא נתקנו אלא כשמירה והרחקה יתרה, ויש לדון כל מקרה לגופו".

בשלב זה של מכתבו, עובר הגר"מ שטרנבוך שליט"א לקבוע כללים ברורים להלכה למעשה במפירי הוראות משרד הבריאות לשמירה והגנה מנגיף הקורונה: "להלכה למעשה נראה, שמי שיש לו סימני המחלה, וכל שכן אם ידוע בבירור שחלה במחלה, ויוצא להסתובב בין אנשים, מצווה להתרות בו מיד, ואם אינו מקבל ההתראה או שאי אפשר להתרות בו, דינו כרודף שחייבים למוסרו לשלטונות כדי למנוע היזק הרבים.

"אבל בכל שאר התקנות, הכל תלוי לפי העניין, ואין לכל אחד להכריע בזה לפי שיקול דעתו מהו בגדר "סכנה" על פי דין תורה, אלא יש לשאול ולקבל היתר מתלמיד חכם ובעל הוראה מובהק, וחלילה להסתמך בזה על שמועות בעלמא, או על הקשת מקרה למקרה בלא קבלת היתר מפורש מבעל הוראה מובהק.

לקראת סוף מכתבו יוצא הגר"מ שטרנבוך בהוראה לרבני הערים לפעול להטלת סנקציות דרך בתי הדין על מפירי ההוראות: "באופן שניכר שיש פירצה בעיר, ורבים אין שומרים על תקנות ההרחקה שנתברר לפי דברי הרופאים שהם מועילים לצמצם את המגיפה, מוטל על רבני העיר לפעול ולטכס עצה היאך לגרום לציבור לשמור היטב על התקנות בלא שום פירצה, ובמקום הצורך יש לבתי הדין להטיל קנסות וכיוצ"ב לאחר התראה כדין תורה, אך לא ירעו ולא ישחיתו לעבור בחטא חמור דמסירה בלא שיקול דעת בכל מקרה לגופו".

את מכתבו מסכם במילים קצרות: "סוף דבר, דין מוסר אינו תלוי בדין תקנת המדינה, אלא בהכרעת חכמי התורה מהו בגדר רודף, ויש לדון בכל מקרה לגופו, ובעוה"ר רבים מדמים שההחלטה אם נקרא רודף או לא, נעשה תלוי בשיקול הדעת של החופשיים ראשי השלטון כאן רח"ל, וזהו גופא חילול השם שאין כמוהו, וכמו שכתב הגר"א (חו"מ סימן כ"ו) שכל מי שמניח דייני ישראל והולך לפני העכו"ם, הרי הוא כופר בקב"ה ובתורה, שנאמר כי לא כצורינו צורם ואויבינו פלילים.