מדורות ל"ג בעומר בצל הקורונה: מה מותר ומה אסור?

הדלקת הנרות בעסק גדול על קברו של רבי שמעון בר יוחאי בל"ג בעומר, היתה עוד מימים קדמונים. וכך כותב רבינו עובדיה מברטנורא במכתב לאחיו משנת רמ"ט: 'בי"ח באייר יום מיתתו (של רשב"י), באים מכל הסביבות ומדליקים אבוקות גדולות, לבד מה שמדליקים עליה נר תמיד'.

הטעם לכך מבואר באידרא זוטא, מאחר ויום הסתלקותו של התנא האלוקי, מרובה אור היה יותר משאר הימים, הן מצד שהתארך היום עד שסיים רשב"י הקדוש לגלות רזי רזין לתמידיו, והן מצד אור התורה שהתגלה באותו היום – חלקים נסתרים שלא ראו אור עד אותו יום קדוש ונשגב.

מכאן המנהג שמרבים בנרות ביום זה בבתי כנסיות ועוסקים לאורם בתורתו, מספרים בשבחו, ומזמרים זמירות שתקנו לכבודו, ולומדים ב'אידרא זוטא' שמספר הזוהר הקדוש.

בצפון אפריקה, בתוניס ובלוב, נהגו לשבת פמליות פמליות ביום ובלילה, וגומרים הזוה"ק, ומייחדים פינה מיוחדת בבית הכנסת לכבוד רשב"י, ובה מדליקים את מנורת הרשב"י. וכן מדליקים בבתיהם נברשות מעוטרות פרחים צבעוניים, ואחר הצהריים מביאים כל אחד את מנורתו לבית הכנסת, ולומדים לאורה.

אולם תקפו של המנהג להעלות מדורות לכבוד רשב"י הוא בארץ ישראל, וביתר תוקף ועוז נהגו כן על קבר רשב"י ובנו אבי אלעזר. ומנהג זה מיסודם של האר"י הקדוש ותלמידיו.

השנה, שבשל המצב אסור להדליק מדורות כפי שנהגו ישראל קדושים בשנים עברו, ואף בהר מירון הצטמצמו לשלש הדלקות בלבד. העצה אחת היא, להדליק נר נשמה הדולק 24 שעות, ולהתפלל לבורא עולם, שזכות הצדיק תעמוד לנו ולזרענו לכל הישועות, ומהרה יסיר ה' מעלינו חרון אפו, ונזכה לשוב למנהג הדלקת המדורות והאבוקות, ובפרט על ציונו הקדוש שבהר מירון, ברוב עם ושמחה.