חדשות
'המוות הפעיל': כמה עובדות על שלב אחד לפני המוות הסופי
המוות, החלק בו הנשמה נפרדת מהגוף החומרי ומשם היא נוסקת אל על, אל המרומים. אבל מה קורה שלב אחד לפני המוות, הנקרא שלב 'המוות הפעיל'? הנה כמה עובדות מצערות על השלב האחד לפני האחרון
" כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" - לכל התחלה יש סוף, ודרך החיים היא שאנשים נולדים ומתים. זהו טבע העולם. מה שמנחם במוות זו הידיעה המובהקת שאין החיים נגמרים כשגוף מגיע לקיצו, אלא הסתיים פה תפקידה של הנשמה והיא ממשיכה הלאה לעולם הבא, לעולם האמת, עולם שכולו טוב, ושם למעשה מתחילים ה'חיים' האמיתיים.
הגוף מתכלה אך הנשמה לעולם נשארת ונעה למחוזות רוחניים המוכרים לה כתמול שלשום, לשם היא שייכת. בעולם הזה יש לנו תפקיד אותו הגענו לעשות על מנת להשלים את הייעוד שלנו, יש לנו אפשרות ללכת בדרכו של ה' שהיא האמת היחידה והנצחית, לקיים את התורה ואת המצוות, לעבוד בעולם הזה על מנת להרוויח את השכר על העמל הרב, בעולם הבא.
לא הרבה יודעים כי לפני המוות ישנו שלב המכונה "מוות פעיל". מדובר בשלב הסופי שבין הישארות הגוף בחיים, לרגע בו נקרא כל אדם לשוב אל בוראו. שלב זה נמשך בד"כ שלושה ימים. בשלב הראשון מתחיל לחץ הדם של המטופל לרדת, התודעה מתחילה להתערפל והמטופל מגיב פחות או לא מגיב כלל לסביבה. בשלב השני הגוף רגוע ומתחיל 'להתנתק' והשרירים רפויים, התקשות לכחכח בגרון ולהוציא ליחה והפרשות מצטברות בפנים, וכן התחלה מועטת של הפסקות בנשימה שהחולה מנסה לגבור עליהן.
בשלב השלישי מתחיל צבע העור להשתנות והופך לצבע סגלגל בעיקר באזורים הרחוקים מן הלב, כגון: אצבעות הרגליים והידיים. תופעה זו מכונה "כתמים" במונח הרפואי והיא קורית כתוצאה מכך שישנה פחות זרימת דם בגוף האדם, שכן כמות הדם הנצרכת אינה מגיעה במלואה לכל האזורים הרחוקים מהלב. תופעת שינוי הצבע והפחתת זרימת הדם לא גורמת למטופל לכאב או חוסר נוחות, אלא מדובר בשלב נוסף המעיד על התקרבות למוות.
שלב ההידרדרות של הגוף מגיע מעט לפני זמן ה"מוות פעיל", הוא נמשך כמה ימים ומוגדר בשפה הרפואית "תקופת מעבר". בתקופת המעבר הגוף מתחיל להיחלש ואדם מגיב באופן דל לשאלות ממוקדות שנשאל, במילה או שתיים או ע"י הנהון בראש.
כמו כן, גם אוכל משחק תפקיד ראשי בתרבות וממלא חלקים נכבדים משגרת החיים. בד"כ כשלא מרגישים טוב אוכלים משהו כדי להתחזק ולשפר את ההרגשה, אך בתקופה שלפני המוות שרירי הבליעה רפויים ולכן קשה יותר לפלוט את מה שמצטבר. זו הסיבה שחולים הגוססים יעדיפו לאכול רק מה שהם צריכים או לא לאכול כלל. אדם ממוצע יכול להחזיק בערך חודש ללא אוכל, ושבוע ללא נוזלים, הגוף מנצל מינימום מבחינה קלורית ולכן החולה מסוגל להמשיך ללא אוכל ושתיה, דבר שאינו מזיק או גורם לו לסבל.
בתהליך ההתנתקות שעובר החולה הגוסס ישנם עדיין חושים מסוימים שהוא יכול לחוש באופן מפתיע, כמו מגע של אדם אהוב וחוש השמיעה שקיים אצלם עד רגע המוות. הם מסוגלים לשמוע קול גם אם קשה לעבד אותו במוח, וייתכן שהתגובה של החולה תהיה לקול של אדם אהוב וקרוב ולא לקול של רופא או אדם זר. ברגעיו האחרונים של אדם אהוב וקרוב, כדאי להציף חוויות וזיכרונות משותפים שירגיעו וינחמו אותו, לעיתים הצפת הזיכרונות אף יכולה לשמש כאמצעי טיפולי לחולה ברגעיו האחרונים.
מורפיום הוא חומר 'השקטה' שניתן לחולים רבים וזאת כדי להרגיע את הגוף ולא לזרז את המוות, בניגוד למה שרבים טועים לחשוב. הוא אמצעי טיפול המרגיע את הגוף ומקל על תחושת קוצר הנשימה בעיקר נותן 'נחת' רגעית לחולים עם מחלות ריאה. רק מינונים גבוהים של מורפיום מזרזים את המוות, אך זה דבר חריג מדובר במקרה נדיר.
