חווית הילדות שנשכחה מחנן בן ארי

"קיבלתי בשם חנן בן ארי. שווה קריאה.

"מגיל שש אבא שלי היה לוקח אותי לסליחות. הוא היה החזן ואני הייתי עומד לידו. כל הסליחות חיכיתי לפיוט של 'עננו'. אבא שלי היה מחלק את הקטעים בין הילדים וכל אחד היה שר 'עננו' אחד.
-
אני הייתי בנו של החזן והגבאי, אז הייתה לי פרוטקציה. אם כל ילד היה מקבל 'עננו' אחד, לי הוא היה נותן שלוש, ארבע וחמש. ובמשך כל הסליחות חיכיתי לשלב  הזה.
-
לפני כמה שנים ישבנו, ושאלתי אותו אם הוא זוכר את הסיפור על ה'עננו'. הוא שאל איזה סיפור,  וסיפרתי לו:

אבא הקפיד שאהיה לידו בכל התפילות, כבר מגיל צעיר. כל הילדים בחוץ משחקים, אוכלים במבה וביסלי, ואני צמוד אליו ב'כל נדרי', ערבית, שחרית, מוסף, מנחה, ובנעילה הרגשתי שאני כבר נשבר. שאלתי: "אני יכול לצאתלחמש דקות?" הוא אמר שכן.

יצאתי החוצה ושיחקתי עם הילדים חמש דקות. בלי ששמתי לב זה הפך לעשר דקות, חצי שעה וארבעים דקות. פתאום אני קולט שכבר מחשיך ועוד שנייה יוצא הצום, ומה אני עושה?! מתתי מפחד.

תוך כדי שאני מתלבט אם להיכנס או לא, פתאום אני שומע מבית הכנסת ששרים 'עננו'. 'עננו' אחרון של יום כיפור, של נעילה.

אמרתי שאין מצב, אני לא מפספס את זה. רצתי לבית הכנסת, נכנסתי מתחת לטלית של אבא שלי וראיתי איך הוא מחלק את ה'עננו'. הוא נותן אחד לילד הזה ואחד לילד הזה ועוד אחד לילד הזה, ואני מחכה, מחכה ומחכה, מגיע ל"עננו רחום וחנון, עננו" ואיננו. אין יותר עננו, נגמר יום כיפור.

רצתי החוצה. בכיתי, בכיתי ובכיתי. איך הוא עשה לי דבר כזה. מה, בגלל שפישלתי? כל יום כיפור הייתי לידו! בגלל פשלה כזאת? מה כבר עשיתי?
-
אז כשישבנו, שאלתי אותו: "אתה זוכר את הסיפור הזה?". והוא אמר לי: "לא, אבל בוא אני אספר לך סיפור אחר על 'עננו'". ואז הוא סיפר לי:

"אתה מאוד אהבת סליחות, והתחננת שאקח אותך לסליחות בכל לילה כבר בגיל שש. היינו מעירים אותך בשתים עשרה וחצי בלילה, אמא ואני, לפעמים קמת ולפעמים לא קמת, ואז היית מתעצבן בבוקר למה לא הערנו אותך. אנחנו   ניסינו, אבל לא התעוררת.

"לילה אחד ניסינו להעיר אותך, ולא התעוררת. הגיעה השעה וכבר הלכתי לסליחות, ופתאום אחרי חצי שעה התעוררת. ביקשת מאמא שתיקח אותך לסליחות. ואמא שלך הצדיקה אמרה שיאללה, הילד יספיק משהו. שמה עליך בגד חם ולקחה אותך יד ביד לבית כנסת. היא לא ידעה שאנחנו אחרי ארבעים דקות כבר מסיימים את הסליחות. אין בשביל מה לבוא.

"דרך החלון של בית הכנסת ראיתי אתכם מתקדמים, ואנחנו כבר בקדיש. זהו, סיימנו. אחת ורבע בלילה, אנשים סוגרים מחזורים ורוצים ללכת לישון. מה אני אעשה? "אמרתי לכולם: 'עכשיו חנני נכנס לבית הכנסת. כולם חוזרים למקום, פותחים מחזורים ומתחילים לשיר עננו!'

"נכנסת לבית הכנסת, כל הקהל מעוכב יציאה רק לכבודך, וכולם שרים עננו. אתה רצת למקום, פתחת מחזור והסתכלת עלי. אנחנו כבר שרנו עננו פעם אחת, אז קיבלת לא אחד, לא שניים ולא שבע, את כל העננו קיבלת!

"סיימנו את העננו, חזרנו הביתה ואתה היית כל כך מבסוט עד שלא שמת לב שהסליחות התקצרו לפורמט של חמש דקות...".

אבא שלי סיים את הסיפור, הסתכל עליי ושאל: "אתה זוכר את הסיפור הזה?" ועכשיו תורי היה להודות שלא... אני לא זוכר.

אני הולך עם הסיפור הזה כמה שנים, כי הוא מזכיר לי כמה אנחנו זוכרים להורים שלנו דווקא את הרגעים הקשוחים האלה, כשהם לא נתנו לנו את החיבוק שהיינו זקוקים לו, את הכסף או את הרכב. זה צרוב בזיכרון ולא יוצא...אבל מה עם אלף אלפי פעמים שהם עשו בשבילנו מאחורי הגב דברים שאפילו לא ידענו עליהם? ומה עם אלף אלפי פעמים שהם עשו למעננו דברים בגלוי, 'מלפני הגב', וידענו ושכחנו?

מקור: יחזקאל רוזנבלום חי"ש - חרדים ישראלים 
Hanan Ben Ari - חנן בן ארי