עדות קשה מתל אביב: המתפללים הותקפו באלימות והתפילה התבטלה

מפגיני השמאל הקיצוני חיללו את היום הקדוש ביותר לעם היהודי ומנעו ביום הכיפורים תפילה בכיכר דיזינגוף בתל אביב.
מארגני התפילה ניסו להשתמש בדגלי ישראלי בתור מחיצה לאחר שבית המשפט קיבל את עמדת העירייה שיש לאסור על הפרדה מגדרית בתפילה במרחב הציבורי.

תושבים שהגיעו למקום התעמתו עם המתפללים, הרסו את המחיצה, ואף פינו את הכיסאות ששמו המארגנים.
התפילה הופסקה בסופו של דבר ועברה לרחוב צדדי, אחד המפגינים עוכב לחקירה. קבוצת מפגינים מחתה מחוץ לתחנת המשטרה בה נחקר המפגין.

רגע לפני תקיעת השופר בצאת החג עלה לבימה יו"ר "ראש יהודי" ישראל זעירא ואמר כי הוא סולח לקומץ שמנע את התפילה וכי הוא פועל רק מתוך אחדות".

ראש הממשלה בנימין נתניהו הגיב: "עם ישראל ביקש להתאחד ביום הכיפורים בבקשת סליחה, מחילה ואחדות בתוכנו. לתדהמתנו, דווקא במדינת היהודים, ביום הקדוש ביותר לעם היהודי, מפגיני שמאל התפרעו נגד יהודים בעת תפילתם. נראה שאין גבולות, אין נורמות ואין סייג לשנאה מצד הקיצונים משמאל. אני, כמו רוב אזרחי ישראל, דוחים זאת. אין להתנהגות אלימה כזאת מקום בתוכנו".

תושב תל אביב בשם גיא דוברובסקי, שמעיד על עצמו "מעולם לא התפללתי. מעולם לא צמתי. מעולם לא שמרתי שבת" הגיע לראשונה בחייו לתפילה בכיכר דיזנגוף. בפוסט מזעזע הוא שיתף הלילה את המראות הקשים שראה ואת התחושות בעקבותיהם.

בפוסט כתב דוברובסקי: בידיים רועדות ובלב כבד אני מצטער לתאר את החוויה שעברתי הערב, ערב יום כיפור בכיכר דיזנגוף, מרחק של פחות מ100 מטר מהבית שלי.

אחר הצהריים, אשתי ושתי בנותי בת 4 ושנה וחצי, הגענו בלבוש לבן וחגיגי בשביל להשתתף בתפילת יום כיפור פעם ראשונה בחיינו. אנחנו מנהלים אורח חיים חילוני לחלוטין, לא היינו בבית כנסת מעולם, אבל רצינו לחוות את האווירה המיוחדת של יום כיפור ולאפשר לבנות שלנו להרחיב אופקים. אנחנו משפחה ליברלית חילונית, נגד כפיה דתית, נגד אלימות והראשונים להניף את דגל ישראל בהפגנות בקפלן.

כבר בדרכנו לכיכר שמענו צעקות. ידענו שהייתה סערה סביב עניין ההפרדה, ושמחנו לשמוע שעל אף שהמארגנים ניסו לעשות הפרדה מגדרית (שלא כחוק), אנשים הורידו את ההפרדה ואנחנו נוכל לשבת יחד כמשפחה.

לצערנו הרב, על אף הסרת ההפרדה שהיתה סלע המחלוקת, האירוע רק הסלים. בעודנו יושבים יחד על כסאות הפלסטיק, ומחכים לתחילת האירוע, האלימות מצד המתנגדים לאירוע התפילה החלה לרתוח, צעקות, שריקות, זמבורות, אלימות מילולית, צעקות ״בושה״ וזעקות למצוא מקום אחר להתפלל בו – הכל בשביל לפוצץ את האירוע.

מאחורינו ישב זוג אנשים מבוגרים עם כיפה, שאחד המתנגדים ניגש אליהם והטיח בהם שהם שורפי ילדים ואיך הם לא מתביישים. אישה מבוגרת אחרת צעקה להמון להטביע את סידורי התפילה במזרקה, ובלי להתבלבל, ניגשה לדוכן הספרים ופיזרה את סידורי התפילה לכל עבר. בשלב מסוים ההמון כבמתן פקודה התחיל לאסוף את כל הכיסאות מרחבת הכיכר ולא אפשרו לאנשים שרצו לשבת לקחת כסא ולהתחיל בטקס.

רמת האלימות באוויר עלתה לגבהים חדשים, בנות שהגיעו לתפילה עם משפחותיהן בכו, ובשלב זה אשתי לקחה את בנותי הביתה, לא לחוויה הזאת ציפינו. אני נותרתי יושב על הכסא, נאלם ונעלם בתוך ההמון ורק חושב על שנאת חינם ואחים מה היא, ועד כמה סמלי ועצוב מה שאני רואה לנגד עיניי.

מעולם לא התפללתי. מעולם לא צמתי. מעולם לא שמרתי שבת, אך כשקבוצה קטנה של צעירים, בנים ובנות ניגשו אלי והציעו לי להשלים מניין קטן שהם עושים בצד לתפילה, מיד נעתרתי. הרגשתי סולידריות אינסופית לקבוצה של הצעירים המפוחדים ומצד שני האמיצים האלה. הרגשתי בושה עצומה שהמחנה שלי. הליברלי. לכאורה. מתנכל וזורע פניקה בקרב החבר׳ה הצעירים.

על אף ההכשר לכאורה של המניין, קטן פרטי וללא הפרדה, ההמון עשה כל מה שביכולתו על מנת להפריע ולבזות. חווינו אנשים שנכנסו למעגל התפילה תוך כדי צעקות וריקודים מבזים, כניסה של אופניים ועגלות ממונעות לתוך המעגל, צעירה שהגיעה עם שני כלבים ואמרה לאחת האנשים שהיא לא תתקוף אבל הכלבים שלה יתקפו ואכן לאחר כמה דקות שיסתה את הכלבים שלה במתפללים לרקע צחוק ההמון.

בתפילה – עמדתי לידם. כמו לולב. לא יודע באיזה עמוד אנחנו, לא מכיר את התנועות והמילים, אבל חוויתי הכל הכל בפנים ומבחוץ. חשבתי על כמה אבותיי נלחמו וחירפו את נפשם בשביל להתפלל ולקיים את אורח חייהם היהודי, והנה עכשיו תורי, צריך לעבור את זה בשביל להתפלל.