מאות ליוו למנוחות את עודד ליפשיץ ז"ל: "חזרת הביתה, לניר עוז"

מאות בני משפחה, חברים ותומכים ליוו את ארונו של עודד ליפשיץ ז"ל, בן 83, למנוחות בקיבוץ ניר עוז, הקיבוץ שבו נולד ופעל כל חייו, ושממנו נחטף באירועי ה-7 באוקטובר. ליפשיץ נרצח בשבי חמאס ברצועת עזה, וגופתו הושבה לישראל בשבוע שעבר במסגרת עסקת החזרת החללים.

"הבמה הייתה תמיד שלך, ואני לצידך"

רעייתו, יוכבד ליפשיץ, ששרדה את השבי וחזרה לישראל, נשאה דברים מרגשים מול קברו הטרי. "עודד יקירי, מוזר לי ובלתי נתפס שאני עומדת כאן ומספידה אותך. הבמה הייתה תמיד שלך, ואני לצידך. אני רוצה להודות לך על מסע חיים של 67 שנים שצעדנו יחד, על המשפחה שהקמנו ועל האהבה שחלקנו."

בהספדה נגעה ליפשיץ גם בכאב העמוק של קהילת ניר עוז, שנפגעה אנושות באותו יום שחור. "לחמנו למען צדק חברתי ושלום, אך ספגנו מהלומה קשה דווקא מידי מי שסייענו להם בעבר. אני עומדת כאן נדהמת מול עוצמת ההרס והאובדן, ורואה לנגד עיניי את החטופים שעודם כלואים ומעונים מעל 500 ימים בעזה."

"מדינת ישראל לא הגנה עליך"

נשיא המדינה, יצחק הרצוג, שנטל חלק בהלוויה, פנה למשפחתו של ליפשיץ ולבני הקיבוץ, והתנצל בשם מדינת ישראל: "אני ניצב כאן, על רגבי אדמתך, ומבקש ממך, עודד היקר, סליחה. סליחה שמדינת ישראל לא הצליחה להגן עליך, על משפחתך, ועל קיבוצך. סליחה שלא הצלחנו להשיב אותך בעודך בחיים."

עוד הדגיש הנשיא את מחויבות המדינה להחזרת כל החטופים, וציין כי "לשם כך עומדת בפנינו משימה עליונה – להשיבם הביתה, עד האחרון שבהם."

"נמשיך לשאת את מורשתך"

ילדיו של ליפשיץ דיברו על מורשתו הענפה. ארנון, בנו הבכור, אמר בכאב: "אבא, חזרת הביתה, לניר עוז. תמיד שאפת לעולם שוויוני וצודק, ועכשיו אני מבין כמה אנשים העריכו אותך ואהבו אותך. לא ביקשת נקמה – רק שיקום ואור. נוח על משכבך בשלום."

בנו יזהר, שנאבק בדמעות, שיתף בתחושותיו הקשות: "אבוש, עודד, ד"ר – איך אמרת שתחיה בתקופה מעניינת, קללה שאתה בורכת בה. סליחה שלא הייתי שם בשבילך ב-7 באוקטובר."

נכדו הבכור, דניאל ליפשיץ, הדגיש כי סבו היה עבורו מורה דרך: "במותך השארת לי שיעור נוסף על מלחמה ושלום. אני יודע שאתה שם למעלה אומר לנו: 'אל תפספסו את ההזדמנות – תחזירו את האחים שלכם הביתה'."

"נמשיך במאבק לשחרור החטופים"

יוכבד ליפשיץ חתמה את דבריה במסר חד וברור: "אין בי ייאוש. נמשיך בדרכנו ונמשיך במאבק לשחרור כל החטופים – עד האחרון שבהם."

הלוויה בניר עוז הייתה רגע טעון ועצוב, אך גם מפגן של עוצמה, אחדות וזיכרון לאדם שהקדיש את חייו לערכים של שלום וצדק. הקהילה, החברים ובני המשפחה נפרדו ממנו, אך הבטיחו להמשיך ולהיאבק על כל מה שליפשיץ האמין בו עד יומו האחרון.