הרבנית שולי עטיה בזעקת כאב: "מדינה שלמה בוכיה – דמם הזך יינקום משמים!"

הכול נעמד דום, מדינה שלמה בוכיה. הדמעות התערבבו יחדיו, הכתום של הג'ינג'ים ודם האדם. דם נקי וטהור שנשפך על ידי מרצחים נתעבים, חסרי לב, לא אנושיים – חיות אדם.

הקדוש ברוך הוא ינקום את דם עבדיו השפוך, הוא בכבודו ובעצמו, ולא אחר.

ואנחנו, עם ישראל, העם הנבחר, נקום ונעמוד על רגלינו איתן. נקום כמו עוף החול, נקום ונתעודד, נמשיך לקדש את החיים, נמשיך להיות ערכיים, כיאה וכיאה לבני מלכים.

שירי – אם לביאה עם גוריה הקטנים. אמנם זה דימוי, אך לגבי שירי כך זה בדיוק במציאות – אם לביאה, עוטפת ומגינה על עולליה. כל כך עוטפת, וכל כך חשופה. חשופה לרוע, חשופה לאימה, אך ממשיכה לחבק ולא מרפה. כעת באה למנוחה, למנוחת עולמים, ביחד עם ילדיה הרכים.

הם יהיו קרובים לשוכן מרומים, וידע כל העולם כי הם מתו על עצם היותם יהודים. ובדרגתם הגבוהה יהיו מליצי יושר בעד עמנו, עם הנצח, וישלחו לנו כוחות להמשיך לחיות ולהיות.

תהיה נשמתם הזכה והטהורה צרורה בצרור החיים.

אוי, לגודל הטרגדיה. אוי, לגודל המכה. מדינה שלמה בוכיה, מצפה לנחמה, לגאולה ברחמים, גאולת עולמים ולביאת משיח צדקנו במהרה בימינו.