"הרגשתי שאני הולך למות": עומר ונקרט חושף לראשונה את רגעי האימה מהשבי

כמעט חמישה חודשים חלפו מאז ששוחרר מהשבי, אבל עומר ונקרט עדיין חי את הרגעים ההם – את הפחד, את הכאב, את הרגעים שבהם לא היה בטוח שיישאר בחיים. בפעם הראשונה, הוא מספר מה עבר עליו מהרגע שנחטף מרעים ועד לרגע שבו יצא מהחושך שבמנהרות עזה – הישר אל האור.

הבוקר של 7 באוקטובר התחיל כאחד הרגיל. אבל אז, תוך שניות, הכול התהפך. "זה התחיל באזעקות, ואז שמענו את הפיצוצים. התחבאנו במיגונית – ואז הבנו שהמחבלים כבר בפנים," הוא משחזר. הוא זוכר את הדקות הארוכות של חוסר ודאות, את הקולות מבחוץ, את ההבנה שאין מי שיציל אותם. "הרגשתי שאנחנו לכודים. ואז אמרתי לעצמי – עדיף שיירו בי מאשר להישרף פה למוות. ביקשתי שיתנו לי לצאת, לא רציתי למות ככה."

הרגע שבו נחטף נצרב בזיכרונו. "ברגע שהגענו לעזה, זה כבר היה סרט אחר לגמרי. מאות אנשים מסביב, צועקים, מצלמים. ראיתי את השנאה בעיניים שלהם." משם, הוא נלקח ישירות למנהרות. "כשהגעתי לשם, הייתי בטוח שאני לבד. ואז שמעתי אנשים מדברים בעברית – וזה היה גם מפחיד, אבל גם נתן קצת כוח."

הימים בשבי היו בלתי נסבלים. "מכות, יריקות, השפלות. כל יום, כל שעה. אתה לא יודע מתי זה ייגמר, אם בכלל. בכל פעם שאתה מאבד הכרה, מישהו דואג להעיר אותך – רק כדי שתוכל לספוג את המכה הבאה." הוא מתאר את התנאים הקשים: "חול במקום מיטה, שקית ניילון כשמיכה, אוכל בקושי. שלושה תמרים בבוקר, חצי פיתה בערב. מים – חצי ליטר לכל היום, לשני אנשים."

אבל אולי הקושי הגדול מכולם היה השבירה הנפשית. "הם רצו לגרום לנו להרגיש שאנחנו לא שווים כלום. לגרום לנו לוותר. אני החלטתי שלא אתן להם את הסיפוק הזה. לא ביקשתי מהם כלום. גם כשלא היה לי כוח לזוז – עשיתי כאילו אני בסדר."

הרגע שבו הבין שהסיוט נגמר הגיע בבת אחת. "פתאום אמרו לנו לזוז. הלכנו בעיניים מכוסות, מחזיקים ידיים. ואז, ברגע אחד, כשכבר היינו קרובים – עומר, או אליה, התחיל לשיר 'שיר למעלות'. ואז פשוט הצטרפנו. שלושתנו. בקול רם. אמיתי."

השירה הזו, בתוך החשיכה, רגע לפני היציאה לחירות – היא אולי התמונה החזקה ביותר שמלווה אותו מאז. "זה היה הרגע שבו הבנתי – אני יוצא מפה. אני חוזר הביתה."