מרד בעזה? תושבים יוצאים נגד חמאס – "כל 3 שנים מלחמה, נמאס"

תחת ריח אבק ההריסות וצללי פחד ששלטו ברחובותיה של רצועת עזה כמעט שני עשורים, מתחילה להתעורר תנועה חדשה – תנועה שקטה, אך רועשת. לא עוד קריאות ל"שחרור פלסטין" דרך מנהרות ורקטות, אלא קריאה פשוטה, אנושית ונוגעת ללב: "רוצים לחיות."

ביום שלישי לקראת שקיעת החמה, בשעה שבה נוהגים בני אדם לעצור רגע ולהרהר ביומם, יצאו מאות תושבים מבית לאהיא להפגין ברחובות. אין זו הפעם הראשונה שיש התנגדות לשלטון חמאס, אך בהחלט מדובר באחת הפעמים החריגות שבהן ההמונים יוצאים בפנים גלויות, בלי מסכות ובלי לחשוש. ברקע הקריאות – זעקת הייאוש של עם עייף ממלחמות, מותשים מהשפלת החיים.

התיעודים שפורסמו – לא ממערב אירופה ולא מדרום אמריקה – אלא מבטן הרצועה, ג'באליא, ח'אן יונס, נוסיראת – מלמדים שזו אינה עוד סערת רשת. מדובר בזעם אמיתי של עם שעיניו נפקחות.

וכשזקן המשפחה, המוכתר הישאם אלבראווי, יוצא בגלוי וקורא: "מספיק! איננו יכולים לחיות תחת שלטון חמאס", מדובר לא בעוד סיסמה, אלא במהפך תודעתי. האיש שגדל תחת חמאס, שמכיר את הרחוב הפלסטיני טוב מכולנו – פתאום מציב מראה מול עיניהם של שליטי הרצועה. בלי כעס, בלי שנאה. רק כאב.

לא בשקט ולא בחשכה – ההפגנות נמשכות גם היום, והודעות שהופצו במהלך הלילה קוראות להתאספות בלא פחות מתשעה מוקדים ברחבי הרצועה. הסיסמה שמאחדת את כולם פשוטה: "די לחמאס – אנחנו רוצים לחיות."

ומי שמבין מעט בדינמיקה של עזה יודע – תושבים אינם יוצאים ככה סתם. הם יודעים היטב מה הסכנה. אך כנראה שהייאוש גבר על הפחד. תושבים כינו את חמאס: "ארגון שמכר את הדם שלנו בעבור דולרים". כמה כאב יש במשפט כזה.

בעולם? דממה. אתרי תקשורת כמו "אל-ג'זירה", שכאשר ילד נופל במדרגות בירדן יוצאים למהדורת חירום – דווקא עכשיו שותקים. לא ראו, לא שמעו, לא דווחו. אפילו כתב הרשת בעזה נאלץ להסתתר בלילה. לא, לא מישראל – מהמפגינים שראו בו משתף פעולה עם השקר.

ואצלנו, בארץ, הרשתות געשו. כתב דובר צה"ל בערבית, אביחי אדרעי, כתב בציניות מדויקת: "אילו הפגנות אלו היו מתרחשות בבירה ערבית כלשהי – אל-ג'זירה הייתה מחלקת את המסך לשניים ומשדרת סביב השעון. אבל כשזה נגד חמאס – פתאום אין מצלמות."

וכך, מתחת לפני השטח, מתפתחת תנועה שאין בה פוליטיקה גבוהה או רעיונות מפוצצים. רק אנשים, פשוטים, עייפים, שמבקשים דבר אחד: שקט. חיים. עתיד. כל מי שעדיין מנסה לצייר את חמאס כ"תנועת התנגדות לגיטימית", מוזמן להאזין לקולות מבית לאהיא.

אנחנו כעם יהודי, גם כשאנחנו נאבקים בחמאס, לא שוכחים שהמאבק איננו מול העם – אלא מול השליט המדכא אותו. תושבי עזה לא שונים מאף אדם אחר שרוצה לגדל את ילדיו בשלום, ולראות קצת שמיים כחולים – לא רק עשן.

ואולי, מי יודע – אולי דווקא מתוך ההפגנות האלו תצמח תקווה. תקווה שיום יבוא, ואפילו בעזה יבחרו בחיים.