"הוא עדיין מבקש חצי פיתה": משפחתו של אוהד בן עמי על החיים שאחרי השבי

491 ימים שהה אוהד בן עמי בשבי חמאס, אך גם לאחר ששב אל חיק משפחתו – נראה כי חלקים מהנפש שלו לא שבו עמו. קרוב לחודשיים מאז ששוחרר, מעידים הסובבים אותו כי יומו אינו מתחיל ואינו מסתיים בלי שמחשבותיו נודדות חזרה למנהרות עזה, אל אותן דמויות שנותרו מאחור, ואל רגעים שאיש מבחוץ לא יכול להבינם.

"הוא איתנו, אבל זה רק נדמה", מספרת בתו אלה בשיחה עם אתר ynet. "הוא חוזר הביתה, יושב איתנו, אבל חלק ממנו נשאר שם. אפשר לראות את זה בדברים הקטנים – כשהוא מסיים לאכול ולוקח רק חצי פיתה, כמו שעשו שם. וכשהוא מדבר – זה כמעט תמיד בלשון הווה, כאילו לא יצא משם בכלל".

הכאב לא נגמר עם השחרור. להפך – הוא משנה צורה, נטמע ביומיום, ומגיח ברגעים בלתי צפויים. השבוע, כשפורסמו אותות חיים מאלקנה בוחבוט ויוסף חיים אוחנה – שניים מהחטופים ששבו לצדו – הגיב אוהד באופן שמערב תקווה וגעגוע צורב. "יש בזה משהו כמעט אבסורדי, אבל הוא שמח לראות אותם חיים. הוא מדבר עליהם כל הזמן, מתגעגע אליהם כמו לאחים", משתפת אלה. "לראות את הפרצופים שלהם היה קשה לו, אבל גם חיוני. הם חלק ממנו".

בימים אלה שוהה אוהד בגרמניה, לא לצורך מנוחה – אלא כדי להיאבק. בתו מסבירה: "יש לנו דרכון גרמני, וזה פתח דלתות לפגישות עם גורמים רלוונטיים. הוא עושה הכול כדי שהקול של החטופים לא יישכח, במיוחד עכשיו כשהציבור מתחיל להתרגל לשקט היחסי. הוא לא מוכן לשתוק".

את עוצמת הסבל שחווים החטופים שנותרו בעזה היטיבה לתאר דורון שטיינברכר, ששוחררה אף היא מהשבי לאחר 471 ימים. "החיים שם – זו מציאות של פחד תמידי. אנשים לא קולטים עד כמה זה בלתי נתפס. החברים שלנו שם כבר יותר מ-500 ימים. תסתכלו על מי שחזרו – זו רק הצצה למה שקורה שם. אם לא נפעל עכשיו – זה יהיה מאוחר מדי".

מאחורי המספרים היבשים והכותרות הדרמטיות מסתתרות נפשות פצועות – כאלה ששבו, אך עודן נושאות את השבי בליבן. וכל עוד חבריהם שם, הן אינן מפסיקות להיאבק.