"דור בטראומה": דו"ח חדש חושף את מימדי הפגיעה בילדי ישראל במלחמה

הם לא נשאו נשק, לא קיבלו החלטות במטה, ולא חלמו להיות חלק מהמערכה. אבל הם הפכו לקורבנות הברורים ביותר שלה. ילדי ישראל – שחוו בשנה האחרונה את הטלטלה הגדולה של חייהם – משלמים את המחיר הכבד של מלחמת חרבות ברזל. דו"ח המועצה הלאומית לשלום הילד לשנת 2024 מציג לראשונה תמונה מלאה, כואבת, ולעיתים בלתי נתפסת, על מצבם של ילדים ונוער במדינה – שנה לתוך המלחמה.

הנתונים מדברים בעד עצמם. חמישים ושישה ילדים נרצחו מאז ה-7 באוקטובר – רובם הגדול בטבח שבעוטף עזה, ואחרים כתוצאה מרקטות, פיגועים או מוות בשבי חמאס. מאות ילדים הפכו ליתומים, חלקם איבדו את שני הוריהם. לפי הדו"ח, 359 ילדים איבדו הורה בפעולות טרור, ו-612 נוספים איבדו הורה ששירת בכוחות הביטחון. מעל אלף ילדים שכלו אחים ואחיות.

והמגמה הזו – איננה נגמרת. ערב פרוץ המלחמה נמנו בישראל 275 יתומים מתחת לגיל 18 שיקיריהם נפלו בשירות צבאי. כיום? המספר כמעט שילש את עצמו – 789 יתומים, מחציתם בגיל הרך. נתונים אלו אינם רק עדות לטרגדיות אישיות – אלא גם איתות למציאות חברתית חדשה שמתהווה לנגד עינינו.

גם הגוף והנפש שילמו מחיר כבד: למעלה מאלף ילדים נפצעו פיזית באירועים הקשורים ישירות ללחימה. מעל 23 אלף ילדים הוכרו כנפגעי פעולות איבה – מהם כ-3,000 סובלים מנכויות קשות, פיזיות או נפשיות. במקביל, קרוב ל-39 אלף תלמידים נאלצו להתפנות מבתיהם, חלקם לפרקי זמן ארוכים במיוחד. בתי ספר הפכו לאולפנים מאולתרים, וחוויית הילדות – לשבר מתמשך.

ממד הזמן הוא אולי הקטלני ביותר: ככל שהמלחמה מתמשכת, כך הולכים ומתבררים מימדי הנזק הנפשי. מערכות הבריאות מדווחות על גל אדיר של פניות מצד ילדים והוריהם – חרדות, דיכאון, הפרעות אכילה והתנהגות. בקופת חולים "מכבי" נרשמה עלייה של 22% באבחנות פסיכיאטריות חדשות – כשהקפיצה הגבוהה ביותר נרשמה דווקא בקרב ילדות בגילאי הגן.

דווקא במקומות שבהם אמור היה להינתן מענה – התגלו פערים מדאיגים. בקופת חולים "לאומית", למשל, נרשמה ירידה במספר האבחנות – לא בהכרח בגלל ירידה במצוקה, אלא אולי בשל חסמים בגישה לטיפול או תת-דיווח של ההורים.

וכשאין מענה – המצוקה מתורגמת למעשים. הנתונים בתחום האובדנות מציגים תופעה שקטה אך מסוכנת: ירידה מסוימת בניסיונות ההתאבדות הכלליים – אך עלייה חדה, מדאיגה, אצל ילדים צעירים. בגילאי 9-0, נרשמה עלייה של 25% בניסיונות ההתאבדות – גיל שבו ילדים אמורים לשחק, ולא לנסות לשים קץ לחייהם. בקרב ילדות עד גיל 9 – המספרים אף הוכפלו.

בקרב נערות בגילאי תיכון, העלייה המשיכה: 86% מניסיונות ההתאבדות של גילאי 17-15 בוצעו על ידי בנות – עלייה של 9% לעומת השנה שקדמה למלחמה. גם שירותי הפסיכולוגיה במערכת החינוך חווים עומס: יותר הערכות סיכון, יותר טיפולים אובדניים, ויותר הדרכות לצוותים חינוכיים.

בתוך מערכת החינוך עצמה, המורים נושאים בעול כפול – גם כמחנכים וגם כלוחמים. מעל 3,000 אנשי הוראה שירתו במילואים לפרק זמן העולה על חודש. הפניות לקו הסיוע של משרד החינוך הוכפלו כמעט פי שניים – רובן מצוקה רגשית טהורה.

ובזירה הדיגיטלית – שם מצאו רבים את מפלטם – נרשמה עלייה חדה של כ-60% בשימוש ברשתות החברתיות. מה שנראה לכאורה כהסחת דעת, הפך פעמים רבות לקרקע להחרפת תחושות קשות – וגם לסיכון ממשי.

מנכ"לית המועצה לשלום הילד, עו"ד ורד וינדמן, סיכמה את הממצאים במילים חדות: "המספרים שהוצגו בדו"ח אינם רק סטטיסטיקה – הם עדות לזעקה שקטה של דור שלם. הדם, הפחד והטראומה שנשארו – הם מציאות חיה שפוגעת בילדות, באמון, ובתקווה".