בעד או נגד הלחימה? משפחות החטופים נקרעות מבפנים

ההכרזה על העמקת הלחימה בעזה במסגרת מבצע "עוז וחרב" מעוררת תגובות מורכבות בלב הציבור הישראלי – וביתר שאת, בקרב משפחות החטופים שגורלם עדיין לוט בערפל. בעוד שמקצת מהן רואות בצעד הזה מנוף הכרחי להגברת הלחץ על חמאס ולזירוז עסקת שחרור, אחרות מביעות דאגה עמוקה – שמא הצעדים הצבאיים יסכנו עוד יותר את יקיריהן שטרם שבו.

משפחות רבות מביעות את תחושת הדואליות – תקווה מול חשש. מצד אחד, ישנה תחושת סיפוק מהמשך ההפעלה של לחץ ישיר ובלתי מתפשר כלפי חמאס, מתוך הבנה שמהלכים מדיניים לבדם לא הביאו את התוצאה המיוחלת. מהצד השני, ישנן משפחות החוששות שכל פעולה קרקעית או תקיפה מן האוויר עלולה לפגוע בחטופים עצמם, ולסכן כל סיכוי להסכם.

בפורום “תקווה” – המאגד משפחות התומכות בגישה התקיפה – מברכים על ההסלמה המבצעית. בהודעה שפרסמו נאמר כי רק באמצעות פעולה נחושה, הכוללת תפיסת שטחים ומנופי לחץ צבאיים ומדיניים, ניתן יהיה להביא לשחרור רחב היקף. "זה הזמן להפעיל כל אמצעי, ולהפסיק לסמוך על הבטחות חסרות שיניים", מסרו מהפורום.

מנגד, מטה משפחות החטופים – גוף נוסף שמאגד משפחות אשר מאמינות בדרך ההידברות – שיגר הודעה חריפה במיוחד נגד ההחלטה להרחיב את המבצע. בהודעתם דרשו מראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל להבהיר כיצד הצעד הזה משרת בפועל את מטרת השבת החטופים. לטענתם, ממשלת ישראל זונחת את האחריות המרכזית המוטלת עליה, והופכת את נושא החטופים לעניין שולי.

גם קולות אישיים נשמעים בזירה. רומי גונן, ששבה לאחרונה מהשבי במסגרת אחת העסקאות, הביעה את כאבה ברשתות החברתיות: "כל רעש של פיצוץ הוא עוד מכה לנפש, עוד קיר שהתודעה נטרקת מולו. אני מבקשת מראשי המדינה – אל תתנו לזמן לחמוק, אל תשאירו אותם מאחור."

בין אם תימשך ההסלמה ובין אם תוביל לתפנית מדינית, ברור כי השעון מתקתק. עבור עשרות משפחות, כל יום נוסף של לחימה הוא גם יום נוסף של דאגה מתמשכת, של חוסר ודאות ושל כאב – ולצדו תקווה שאולי דווקא מתוך האש תבוא הישועה.