"הם עדיין שם – ואנחנו לא שותקים": קריאת השבר של שורדי השבי ומשפחות החטופים מול ממשלת ישראל

בעוד ראש הממשלה בנימין נתניהו שוהה בביקור מדיני בהונגריה, ובדרך לפגישה בבית הלבן, מאות מפגינים – שורדי שבי, בני משפחות החטופים, ופעילים מכל קצוות החברה הישראלית – התכנסו הערב (מוצאי שבת) בכיכר החטופים בתל אביב, בקריאה נוקבת להפסקת הלחימה ולהשבת הנעדרים.

במוקד העצרת: זעקותיהם של מי שהיו שם – בגיהינום של עזה – ושרדו. זעקות שלא מותירות מקום לספק: הזמן הולך ואוזל.

"505 ימים של רעב, השפלה ובדידות מוחלטת"

עומר ונקרט, שנחטף ממיגונית הקטל בקיבוץ רעים – בה נרצחו 28 צעירים – שבר שתיקה ופנה לראש הממשלה ושרי הקבינט:
"197 ימים הייתי לבד. כמעט איבדתי את השפיות. אל תעזבו אותם שם!"
בדבריו, תיאר תנאים לא אנושיים, השפלות פיזיות ונפשיות, ותחושת נטישה שאינה מרפה גם לאחר השחרור. "אני דורש להגיע לישיבת הקבינט – שיסתכלו לי בעיניים. רק כשכולם יהיו פה, אני אוכל באמת להתחיל להשתקם".

"אסרו עלינו לבכות. אסרו עלינו להתחבק"

לירי אלבג, ששרדה גם היא את השבי, זעקה מעומק ליבה על הבמה:
"הם עוברים שם עינויים – פיזיים, נפשיים, פסיכולוגיים – ואפילו מיניים!"
אלבג התריעה כי כל חידוש בלחימה מהווה סכנה מיידית לחייהם של החטופים.
"אם תהיה עוד הפסקת עסקה – הם הראשונים לשלם את המחיר. אי אפשר לחיות עם זה".

"האמונה שהרג יוביל לשחרור – מוטעית ומסוכנת"

גדי מוזס, ששהה בשבי הג'יהאד האיסלאמי קרוב ל-500 ימים, לא חסך ביקורת:
"חמאס לא מתרשם מהפגזות או הרג – מה שמניע אותו זה אינטרס בלבד".
מוזס קרא לממשלת ישראל לעצור את הלחימה ולממש את שלב ב' בעסקת החטופים:
"זמן החטופים קצוב – יש חולים, פצועים, פגועים נפשית. מוות נוסף ייחקק לדיראון עולם".

הפגנות מקבילות והאשמות חמורות בפרשת "קטארגייט"

בעצרת נוספת שנערכה בכיכר הבימה, נשמעה ביקורת חריפה מצד אישי ציבור בכירים – על רקע החשיפות החדשות בפרשת "קטארגייט".
שרת המשפטים לשעבר, ציפי לבני, לא חסכה מילים: "כשנתניהו לא פועל – הוא שותף".
ח"כ יואב סגלוביץ' ("יש עתיד") הוסיף: "נתניהו רואה בהונגריה מודל – של מדינה בה דמוקרטיה קרסה, תקשורת שותקה והמשפט נשחק. לשם הוא חותר".

החשד: ממשלת ישראל סיכלה עסקה בשל אינטרסים פוליטיים וכלכליים

במקביל, משפחות החטופים הפגינו בשער בגין מול הקריה, והאשימו את לשכת ראש הממשלה בסיכול מכוון של עסקאות השבה – לטובת אינטרסים מדיניים, ובהשפעת מעורבות זרה של קטאר.
"אפשר היה להחזיר את כולם ולסיים את המלחמה", טענו, "אבל לשכת נתניהו בחרה בכסף ובכוח – במקום בחיים של יקירינו".

הזמן הולך ואוזל – והזעם הציבורי גובר

מול הזעם הגואה ברחוב, הביקורת הפוליטית הגוברת, והעדויות המצמררות של מי שחזרו – הולכת ונבנית תחושת דחיפות בלתי ניתנת להתעלמות.
המסר שממשיך להדהד מעל הבמות, במרכזי הערים ובתוך הלבבות: לא שוכחים, לא נחים – עד שישובו כולם הביתה.