מסוגלים לומר לא? הבדיקה הזו תסמן לכם דרך חיים באור חדש

ה'אישיות המרַצה' - הינה תופעה מוכרת, ממנה סובלים אנשים רבים. אדם בעל אישיות מרצה, מוכן להקריב את כל כולו למען אחרים, מבלי להביא כלל בחשבון את הצרכים האישיים שלו. הוא אינו יודע להציב גבולות, ולהגביל את הנתינה שלו לאחרים, אלא מציב רק את צרכיהם של הסובבים אותו במרכז – תוך שאיפה להגיע למצב שבו הם יהיו מרוצים ממנו.

אדם בעל אישיות מרצה, עשוי, למשל, למצוא את עצמו מקריב את זמנו למען אחרים - מבלי להשאיר זמן לעצמו כלל. כמובן, זה נהדר כאשר אדם גומל חסד עם חבריו. אבל כאשר החסד הזה גורם לו להתמלא במרמור ובתסכול, על כך שהוא אינו עושה די עבור עצמו ואינו דואג לטובתו שלו – הרי שכבר לא מדובר בהנהגה טובה.

האדם המרצה עשוי למצוא את עצמו ממלא כל בקשה שמופנית אליו, גם על חשבון העבודה או המשפחה שלו. הוא עשוי למצוא את עצמו משיב 'כן' על בקשות שונות, בו בזמן שבתוך תוכו הוא היה רוצה לצעוק: 'לא!'. כל הדוגמאות הללו, משקפות מציאות שבה האדם מציב כערך ראשון במעלה את ריצוי הסביבה, גם על חשבון צרכיו הבסיסיים, וזאת מבלי שהוא משאיר לעצמו את שיקול הדעת האם להיענות או לסרב.

במקרים קיצוניים יותר, האדם בעל האישיות המרצה – מדכא את הרצונות ואת הרגשות שלו, בכדי שהם לא יפריעו לו להתמסר באופן אבסולוטי למען הסובבים אותו ולרצות אותם. הוא חושש, שאם יכיר ברגשותיו או ברצונותיו – הוא לא יוכל למחוק אותם ולבטל אותם אל מול רצונותיהם של אחרים, ומאחר והוא חושש להתנגד לבקשותיהם או לצרכיהם של הסובבים אותו – הוא מעדיף למחוק את רצונותיו בכדי שלא יעמדו בסתירה לתפקיד אותו נטל על שכמו מבלי משים: לרצות את הסביבה תמיד, בכל מצב ובכל מחיר.

האדם בעל האישיות המרצה, עלול במקרים קיצוניים לשקוע במצב רוח מדוכדך ואפילו בדיכאון, בעקבות הניסיון המתמשך לרצות אחרים על חשבון צרכיו הבסיסיים שלו.

נוח להיפגע

האדם בעל ה'אישיות המרצה', הינו בדרך כלל אדם מאד מבין, אכפתי ואמפטי ביחס לסובבים אותו. הוא אמפטי עד כדי כך, שהוא מסוגל להבין אותם גם כאשר הם פוגעים בו ומנצלים אותו, והוא גם ייתן להם הזדמנות שניה, שלישית, ואפילו יותר מכך – להמשיך ולעשות זאת...

אין ספק, כי היכולת לוותר, למחול ולסלוח – הינה יכולת חשובה ונחוצה ביחסים בין אישיים. היכולת לסלוח – הינה מאבני היסוד שבקשרים בין אדם לחברו. ובכל זאת, כבר לימדונו חכמינו את הכלל (אבות דרבי נתן פ"ה): "כבדהו – וחשדהו". גם אם מחלנו וסלחנו, זה לא אומר שעלינו לעצום עיניים, ולהתעלם מהסיכונים הנשקפים לנו מצידו של פלוני או אלמוני. זה לא אומר שאנו אמורים להכניס את עצמנו בעיניים פקוחות לסיטואציות שעלולות לסכן אותנו, או במקרה הגרוע יותר - לפגוע בנו.

אם פלוני פגע בנו, זה יהיה אצילי ומכובד אם נצליח לסלוח לו. אולם אם לא נהיה ערניים יותר ביחסים שלנו עם אותו אדם מכאן ואילך, אם לא נשמור את עצמנו מפני פגיעה אפשרית מצידו של אדם זה – תהיה זו רשלנות חסרת טעם. לדוגמה: אם פלוני גילה סוד שביקשנו ממנו שלא לגלותו, בהחלט יש מקום לסלוח לו. אולם מכאן ואילך, יש לצפות שנחשוב פעמיים לפני שנגלה לו סודות נוספים. אם לא נעשה זאת, אנו חושפים את עצמנו במודע לסיכון בפגיעה נוספת, ולכך – אין כל הצדקה.

המחילה והסליחה, החיוביות כשלעצמן – צריכות להיות ממקום של חוזק, ממקום שבו נרגיש כי אנו כבר חכמים ויעילים יותר, ונדע להגן על עצמו מכאן ואילך שלא להיפגע שוב. מחילה שמגיעה ממקום זה – הינה מחילה אמיתית ושלמה יותר, ומטבע הדברים היא גם תהיה איכותית יותר.

נקודת המוצא צריכה להיות, כי חרף כוחה הגדול של ה'סליחה' – אין בה כדי למחוק את העבר כלא-היה. ניתן לטשטש את משקעי העבר, ניתן להמשיך הלאה למרות הפגיעה, אולם יש לתת את הדעת מכאן ואילך לנקודות התורפה שבאו לידי ביטוי במהלך הפגיעה שנגרמה לנו על ידי הזולת.

האדם המרצה, אינו יודע לעשות זאת. הוא מפקיר את עצמו לפגיעה שוב ושוב, משום שהוא עסוק ב'להבין' את המניעים שגרמו לאנשים לפגוע בו בעבר, ואינו מתפנה להגן על עצמו. הוא אינו מסוגל לתפוס את הזולת כ'פוגע' – גם כאשר זו היא תמונת המצב הברורה, ומשום כך – הוא לא יזהה דפוס פוגעני מצידו של חבר או עמית.