לא מספקים את 'הסחורה' של הסביבה? זה בשבילכם

אחריות במקום תסכול

ההתפכחות, הינה נקודת ציון חשובה. מדובר בתחילתו של תהליך ההבראה, אבל התהליך כלל אינו קל. ההתפכחות, וההבנה אודות מידת הניצול שהוא ספג עד כה – עלולה לגרום לאדם המרצה למספר תגובות, שבמקום להביא אותו ליציבות ולצמיחה – עשויות להוביל למצב הפוך בדיוק...

אחת התגובות האופייניות למצב של התפכחות לאחר תקופה של ריצוי, הינה: האשמה ורחמים עצמיים. האדם אומר לעצמו: "העולם הזה לא הוגן! ממש 'צדיק ורע לו'!"... הוא מאשים את כל אלו שניצלו אותו, כאשר במקרים מסויימים – הדבר גורם להתפרצות אדירה של כעס, ובמקרים אחרים – דווקא להיפך: לאדישות מוחלטת, לאפטיות, ולחוסר נכונות לעשות מאומה עבור איש.

הכעס, או האדישות המופגנת – מהווים למעשה תגובה לכאב הנובע מההבנה על אודות המקום העלוב והנמוך אליו הביא את עצמו. מההבנה, שהוא רק נתן לסביבה, מבלי לקבל מאומה. הוא ידע להטות אוזן קשבת, הוא ידע להושיט יד לעזרה, הוא ידע לפתוח את הלב ואת הכיס בשעת הצורך, אבל כשהוא היה צריך לקבל – הוא ניצב מול שוקת שבורה. הוא אפילו לא העז לבקש.

האדם המרצה, אינו שם לב לכך, שהוא זה ששידר לכל הסביבה כי ניתן לנצל אותו. כמובן, אין מדובר ב'אשמה' חלילה, אבל לאחריות – בהחלט יש מקום... במקום לכעוס על כל העולם, ניתן לצפות כי הוא דווקא ייקח אחריות על מה שהיה, יבין כי הסביבה נענתה בסך הכל למסר שהוא העביר לה במעשיו.

אם האדם המרצה ייגש לתהליך ההתפכחות מנקודת מבט חיובית של 'אחריות' – הוא יוכל לבחון בעיניים פקוחות את המניעים שהובילו אותו אל המקום שאליו הגיע, להבין מה הנקודות שהפעילו אותו, ובהתאם לכך – להתקדם לקראת עתיד טוב יותר. זה לא יקרה ביום אחד, כמובן... אבל התהליך יוביל בסופו של דבר למקום אחר, כאשר נקודת המוצא הינה החלטה ברורה מצידו של האדם כי הוא אינו מוכן לחזור אל המקום ה'מרצה' והמנוצל.

במסגרת התהליך, יהיה עליו ללמוד להציב גבולות, לגלות כיצד להיות מודע לצרכיו ולרצונותיו, להתחבר אל עצמו, ולצאת לדרך חדשה – שתאזן בין ה'נתינה' לאחרים ובין הדאגה לעצמו ולצרכיו. במילים אחרות: לדעת לרצות את עצמו – ולא רק את האחרים...

החיים שאחרי...

כאשר האדם ישתחרר מדפוס האישיות המרצה, הוא יוכל להתחיל לחיות באמת את חייו שלו. הוא יוכל להתחיל לחשוב, להעמיק, להתבונן, ולגבש דעות ורצונות עצמאיים. לפעמים, רק בשלב זה הוא יבין, עד כמה מנע ממנו דפוס האישיות המרצה לחוות באמת את החיים שלו, מתוך חשש כי מסקנות אליהן יגיע – יסכלו את היכולת שלו לרצות את הסביבה.

חשוב להדגיש, כי במסגרת השינוי שמחולל האדם המרצה בחייו, הוא עלול באמת לאבד חלק מהאנשים שביקשו את קרבתו עד כה, משום שהם נהנו מטובת ההנאה שהייתה כרוכה בכך. כאלו, שחפצו בחברתו רק משום שהם נמנו מכך שריצה אותם ומחק לשם כך את עצמו, את דעותיו ואת רצונותיו. הללו, עשויים כעת להחליט, כי האישיות החדשה שהוא מפתח – אינה מוצאת חן בעיניהם, ומאחר והוא כבר אינו 'מספק את הסחורה' – הם עלולים לאבד בו ענין.

ובכל זאת, על האדם להיות אמיץ מספיק, בכדי לומר בצורה ברורה לעצמו, וגם לסביבה; בין אם בפה ובין אם במעשים: "חברי, אני לא אותו אדם שהייתי. אני רוצה להמשיך לתת, אני מוכן להמשיך להעניק, אבל אני לא מתכוון להמשיך לוותר על עצמי ולהקריב את הצרכים שלי לשם כך! אני רוצה בקשר המבוסס על הדדיות – ולא בקשר חד צדדי שמבוסס על נתינה שאין כנגדה כלום!".

עליו לזכור, כי אותם אנשים שאינם חפצים בקרבתו כאשר הוא מפסיק לרצות אותם, הינם האנשים שלעולם לא היה סיכוי שהוא יוכל לקבל מהם משהו: לא הערכה, לא ידידות, לא אהבה, ובוודאי שלא עזרה. אנשים אלו – רק רצו 'לקבל' ממנו, ולכן, ברגע בו הוא החל לדרוש 'תמורה', או להציג 'מגבלות' בנתינה שלו – הם פרשו. הם לא באמת היו מוכנים לקבל אותו כאישיות נפרדת בעלת צרכים ורצונות משל עצמה. ובכן, נאמר זאת בבירור: ההפסד אינו כה גדול... 

ועדיין. גם אם הצלחנו לזהות דפוס של אישיות מרצה, לא יהיה זה קל להשתחרר מהדפוס הזה. אדם שהתרגל במשך שנים לא לחשוב על עצמו כלל, אלא רק לתת לאחרים ולרצות אותם, מבלי יכולת לסרב – יתקשה לאמץ דפוס התנהגות שונה, גם אם הוא כבר חולל שינוי בדפוס החשיבה שלו. משום כך, מומלץ, להימנע משינויים דרסטיים העלולים להוביל לכישלון מהדהד... עדיף לחולל את השינוי אט אט, בהדרגתיות, ולהעניק לו בכך את מרבית הסיכויים להצליח...

בראש ובראשונה, מומלץ להשקיע בפיתוח האישיות העצמית: לחפש משהו שהיינו רוצים לעשות עבור עצמנו, כמו: תחביבים, משפחה, רוחניות, לימודים או כיוצא בזה, ולהקדיש לו משאבים. לדוגמה: אדם שמזהה אצל עצמו דפוס מרצה, יכול להחליט כי הוא מקדיש שעה בשבוע, או עשרים דקות ביום - לתחביב מסוים. בכך, הוא מחזק את עצמו, ומתרגל לדפוס חשיבה חדש – על פיו מותר לו 'לקחת' ו'לקבל' עבור עצמו. הוא ראוי וזכאי לכך, ואינו אמור להקדיש את כל כולו למען אחרים.

בשלב הבא, עליו להתחיל להתרגל בהדרגתיות לשים גבולות לנתינה שלו לאחרים. סביר להניח, שהוא לא יצליח מיד לדחות באופן מוחלט בקשות שמופנות כלפיו. אבל מספיק שהוא יתחיל להתרגל לדחות מעט בקשות מסוג זה. כלומר: לא להגיד "לא", אלא להגיד: "עלי לחשוב על זה", או אפילו: "עלי לחשוב איך אוכל לעשות זאת". המטרה היא, להפסיק לרצות באופן מידי ואוטומטי, ולהתחיל לעשות זאת רק לאחר שיקול דעת ובחירה.

כמו כן, גם אם הוא מחליט לעשות את מה שביקשו ממנו, הוא יכול לדחות את הביצוע למועד מעט מאוחר יותר. אפילו לומר: "אעשה זאת, אבל בעוד מספר רגעים". כך, הוא יתרגל להפסיק לרצות את הסביבה באופן מידי, כאן ועכשיו, וגם ירגיל את הסביבה לכך שהוא אינו מחויב לעמוד לרשותה באופן מוחלט ואבסולוטי.

וכמובן, ניתן גם להגביל את ההתמסרות המוחלטת לסביבה. אם עד כה היה אותו אדם רגיל להקריב את עצמו במאה אחוזים למען הסביבה, כעת הוא יכול להקריב רק שמונים אחוזים... לומר: "אני יכול לעשות את זה, אבל באופן שלא יקשה עלי כל כך", או "באופן שלא יגזול ממני זמן רב כל כך".

הרווח בשינוי ההדרגתי, כפול: ראשית, כפי שהקדמנו, הוא מגדיל את הסיכוי שלנו לעמוד בשינוי, להטמיע אותו, ולדבוק בו לאורך זמן. אולם מעבר לכך: אדם מרצה, שמחולל שינוי קיצוני ופתאומי – עלול למצוא את עצמו פועל מתוך מרמור וכעס, שבסופו של דבר, יפעילו בו אנרגיות שליליות. הוא גם עלול למצוא את עצמו בקלות בקיצוניות השנייה: נמנע לחלוטין מלעזור לסביבה, מציאות שבוודאי אינה בריאה ונכונה, ולמעשה, מחליפה בעיה בבעיה...

לעומת זאת, בתהליך הדרגתי – ניתן יהיה למצוא באופן זהיר ומדויק את האיזון הנכון, בין המשך הנתינה לסביבה, התרומה לזולת והעשייה למען האחר – ובין השמירה על הזהות והאישיות העצמית, וכיבוד הצרכים האישיים להם זכאי כל אדם, באשר הוא!

הגיע הזמן להתעורר: נפגעים מאנשים וממשיכים הלאה? | הרב אייל אונגר חלק שלישי