אבחון זה פה: בטוחים שלקיתם בדיכאון? הרב אונגר מסביר

אם ננסה להגדיר את התחושה המאפיינת אנשים הסובלים מדיכאון וממצב רוח מדוכדך, ניתן לומר שמדובר בתחושה משתקת של אדם הנמנע מעשיה ומיוזמה, משום שהוא משער על סמך ההרגשות שהוא מרגיש בהווה – שהעתיד יהיה גרוע. מאחר וכעת הוא סובל, הוא משתמש בהרגשה ככלי ל'ניבוי' העתיד, מה שגורם לו להימנע מעשייה – שעל פי תפיסתו אין לה סיכוי להוביל למקום טוב יותר.

האדם שמוצא את עצמו במצב של דכאון, עשוי להימנע לחלוטין מכל עשיה שהיא, ובכלל זאת להפסיק לדאוג אפילו לצרכים הבסיסיים ביותר, כגון: תזונה מספקת, היגיינה אישית, או מערכות יחסים עם הסובבים אותו.

כמובן, לא כל אדם שדואג ביחס לעתיד, ימצא את עצמו במצב של דכאון. הדאגה ביחס לעתיד בעייתית, כאשר האדם 'נעול', ואינו מצליח לראות כל אפשרות לעתיד טוב יותר מההווה הנוכחי. גישה זו, כמובן, עומדת בסתירה מוחלטת להשקפה התורנית: על פי ההשקפה התורנית, העתיד – נמצא בידו של הקדוש ברוך הוא, כל יכול, וביכולתו להפוך את המצב ברגע גם כאשר נראה שהוא כבר לאחר ייאוש!

ואכן, מסופר על ה'חפץ חיים', שביום מן הימים הגיע אליו בעל עגלה ובכה בדמעות על כך שסוסו, ממנו מצא את פרנסתו, שבק חיים והותיר אותו בלי יכולת לפרנס את משפחתו. ואמנם, ה'חפץ חיים' הצטרף לבכיו של בעל העגלה, אולם הוא – בכה על משהו אחר לגמרי: הוא בכה על כך שיהודי יכול לחשוב שהסוס והעגלה הם מקור פרנסתו...

וכך היו דורשים רשומות מבארים על דרך רמז את הבקשה שאנו מבקשים מהקב"ה בתפילה על הפרנסה, כי ישלח פרנסתנו 'בהיתר ולא באיסור'. בפשטות – הכוונה הינה לכך שאנו מבקשים שהדרך בה תגיע פרנסתנו לא תהיה כרוכה חלילה בכל איסור שהוא... אולם מלבד המשמעות הפשוטה הזו – ניתן להוסיף נופך לדברים ולומר כך:

אנו מבקשים, שההתייחסות שלנו לנושא של פרנסה תהיה מתוך מקום של 'היתר', כלומר: של שחרור, של יכולת לראות את התמונה האמיתית ולהבין שהפרנסה אינה צריכה להגיע דווקא ממקור מסוים, ולא ב'איסור' – כלומר: מתוך חשיבה מוגבלת, כבולה ואסורה במאסר הלב, על פיה ישנה רק דרך אחת בה אנו יכולים למצוא את פרנסתנו...

כך או כך, בנושא הפרנסה כמו בכל נושא אחר, חשוב מאד שלא ננסה לשפוט את המציאות על פי ההבנה וההרגשה שלנו בהווה. עלינו לזכור, שבורא העולם אינו מוגבל לחשיבה שלנו! הוא יכול להושיע ולשנות את פני העתיד ברגע אחד – מבלי כל תלות בסיכויים הסטטיסטיים או במצב הנוכחי! ואכן, פתגם יפה אומר: "אל תספר לבורא עולם כמה הבעיות שלך גדולות... תספר לבעיות שלך כמה הבורא עולם גדול!".

ואכן, בגמרא במסכת כתובות (ק"ד, ע"א) מספרת, שכאשר חלה רבי את חוליו אשר מת בו, ביום האחרון לחייו, גזרו החכמים תענית והודיעו כי מי שיבשר על פטירתו של רבי – יידקר בחרב. את הרעיון שעמד מאחורי ההכרזה הזו, מבאר ב'שיטה מקובצת', ומסביר כי ההנחה הייתה, שאם ימשיכו לבקש רחמים על רבי מתוך סברה שהוא חי – הרי שבכוחה של התפילה הזו להחיות אותו גם אם כבר נפטר לבית עולמו!

כלומר: ברגע בו אנשים יכירו בכך שרבי נפטר, הם כבר לא יאמינו שהוא יכול לשוב ולחיות, וממילא – התפילה שלהם לא תהיה אמיתית ועוצמתית. אולם כל עוד הם יסברו שהוא עדיין חי – הרי שהם יאמינו בכוחה של התפילה שלהם להותירו בחיים, והתפילה העוצמתית הזו – עשויה להחיות מתים!

וכך ביחס אלינו: כל עוד אנחנו מאמינים שהבעיות שעומדות בפנינו גדולות מכדי שניתן יהיה להתמודד איתן, אנחנו באמת לא נוכל להתמודד איתן. כל עוד אנו נגביל את עצמנו באמצעות מערכת החשיבה המוכרת, המבוססת על ניסיון העבר - אנחנו באמת נהיה מוגבלים. אולם ברגע בו נכיר שאין כל מגבלה ביחס לכוחו של בורא העולם, ואין בעיה שהיא 'גדולה מדי' בעבורו – הרי שכל בעיה תהיה פתירה, וההתייחסות שלנו אליה תהיה בהתאם!

ואכן, בברכותיו של יעקב לבניו, מצינו שאת 'דן' – הוא בירך באמרו: "לישועתך קיוויתי ה'". ולכאורה, מדוע הזכיר יעקב את הציפיה לישועת ה' דווקא בברכתו של 'דן'?

את התשובה לך מלמד ה'חפץ חיים' (ח"ח עה"ת פרשת פנחס), כאשר הוא מבאר כי 'דן' התאונן בפני אביו על כך שאין לו אלא בן אחד, וגם הוא חרש (סוטה י"ג, ע"א), אולם על כך השיב לו יעקב בברכתו ואמר כביכול: "לישועתך קיוויתי ה'!", כלומר: זכור כי אין גבול לישועתו של הקדוש ברוך הוא, וברצותו – יוכל להעמיד ממך עם רב!

ואכן, באה המציאות והוכיחה כי יעקב צדק: בסופו של דבר, שבט 'דן' היה מהשבטים הגדולים יותר בעם ישראל, הרבה יותר משבט בנימין, למשל, על אף שלבנימין היו עשרה בנים - כולם בריאים ושלמים! בעוד שמנינו של שבט בנימין הגיע לכדי חמישים וארבע אלף ושש מאות איש, הרי שמניינו של שבט דן, שעמד כולו מחושים בן דן – הגיע לעדי שישים וארבע אלף איש ושש מאות! ללמדנו, כי לא מה שנראה לעיניו של האדם בהווה – הוא שאכן יהיה בהכרח בעתיד...