(צילום: Sasin Paraksa/shutterstock/Dima Zel)
נשים
העולם מחייך אליכם? יכול להיות שזה סימן רע
לפעמים החיים הם קצת כמו מטוטלת. כל סיטואציה יכולה להעיף אותנו לרגשות מדהימים או חס וחלילה להופכיים להם. אז מה, אם אנחנו עוברים תקופה טובה - צריך בעצם לחשוש?
הוספת תגובה
(צילום: Sasin Paraksa/shutterstock/Dima Zel)
אא
כמו בנדנדה - היו תקופות בחיי שהרגשתי למעלה, בראש הפסגה. במוחי היו אמירות שהדהדו במשך היום, כמו: "השאיפות שלי יתגשמו", "אני חזקה וכל יכולה". מינימום וונדרוומן.
זה התבטא בכך שבתקופה המאושרת הזו הייתי מדלגת ברחובות, מזמזמת שירים בבית, צוהלת, שמחה, קורנת מאושר. קלילה כזו ששום דבר לא יכול להעיב על נפשה. פרק הזמן המאיר הזה היה כמו שמש מחייכת, אבל גם סופה של השמש היא לשקוע.
החשכה הייתה מגיעה כשמחשבה סוררת מזדחלת למוחי. "הרבה זמן לא היית עצובה, מה קורה?". טראח. מנקודה זו הייתי נגררת חזרה למסלול. חיי שבו לשגרה ה"מבורכת", בבחינת "יום אסל - יום בסל".
אבל שמחה מושלמת, עולם אוטופי - האם הם באמת פסגת שאיפותיי?
רוב חיי הייתי בטוחה שכן, כי מה רע בזה שהעולם מחייך אליי? תקוותי הייתה לשוב בחזרה לאי ששמו "אוטופיה", אל השמחה האינסופית, אל החיות האנרגטית שהיו בתוכי 24/7.
בדיעבד הבנתי שלא. לא צריך לחיות ככה. מעבר לזה שהחיים בתהפוכות לא בריאים – אין עניין שאני אהיה שמחה כל יום, כל היום. אני חייבת להפנים שסוד השמחה הוא איזון, שחיים מתוקנים על פי היהדות שורשם באיזון.
התחברתי לאיזו נקודה ששמעתי מרב מוכר שאמר כי התפקיד של יצר הרע הוא להפר את האיזון בחייך. לפעמים יש לו, ליצר הרע, עניין בשמחה שלך. ככל שתרגיש ב"טופ", בצמרת, בהרגשה מרוממת יותר, כך הנפילה ארצה תהיה הרבה יותר כואבת.
רבי נחמן חוזר שוב ושוב על מעלת השמחה וחשיבותה, אך הוא מפריש שעה ביום לדיבור בלב נשבר עם קונו, עם הקב"ה. הוא לא "מטאטא" את זה מתחת לשולחן, אלא נותן לדיאלוג הזה מקום של כבוד בסדר היום. פינה קבועה.
גם הרמב"ם טבע מושג נוסף הקשור לאיזונים, "שביל הזהב" הוא נקרא. שביל הזהב הוא למעשה שביל האמצע. על האדם תמיד לאזן את תכונותיו, כי זו דרך המלך ביהדות.
וכשאני נמצאת בתקופה טובה, אני מחייכת והעולם מחייך אליי בחזרה, אולי כדאי לעצור ולשאול - מאיפה זה מגיע? מתוך תחבולות היצר או אולי משהו חדש נפתח בי?
המלצות נוספות
להמשך קריאה
שידור חי
