להוציא חבוש מבית האסורים: איך מתמודדים מול הורים?

ביום ראשון הייתה אזכרה לסבא מצד אבא שלי. יצאתי מהעבודה ונסענו יחד כדי לעלות לבית העלמין.

משם נסענו לבית של סבתא שלי. סידרנו וארגנו את ביתה לסעודה. הרמנו כיסאות, גררנו ספות, ופתחנו שולחן ענקי שכיסה כמעט את כל המרחב הפתוח שנותר בביתה הקטן. הכל היה מוכן. למרות המרוצה של עבודת הסבלות, הסעודה נקבעה רק שעה מאוחר יותר - אז נאלצנו לשבת ולהמתין.

הייתה רק בעיה אחת, בעיה שכמעט רק אני ידעתי עליה. כמעט במקביל לאזכרה החשובה לסבא שלי - ארגנו, חברותיי ואני, שבע ברכות לחברה שזה עתה נישאה. מה שהפך אותי מטבע הדברים למאוד לא נינוחה.

כל רגע הצצתי בשעון וחישבתי את דרכיי: "אם אצא בחמש וחצי, הנסיעה אורכת כשעה. אגיע לקראת שבע ולא אספיק להתארגן". מהצד השני, גם להגיע בלבוש חגיגי לאזכרה לא היה מתאים במיוחד. "אין לי ברירה", ידעתי. "אני חייבת להספיק להחליף בגדים ולתמרן כך שאף צד לא ייפגע.

כשהבנתי שהזמן מתקדם לרעתי, ובזמן שכולם מעיפים את הצלחות באוויר ומבררים בקול רם, "מה אתה רוצה לאכול?", דווקא אז - החלטתי לנצל את ההמולה. לקחתי את רגליי, ובשקט בשקט - התגנבתי החוצה.

לא אמרתי שלום לאף אחד, פשוט הלכתי. הקפדתי גם לא לחכות בתחנה הסמוכה לבית של סבתא, אלא הלכתי לתחנה המרוחקת יותר - כדי לוודא שאף אחד לא יתפוס אותי בטעות.

כמובן שהתוכנית הגאונית שלי השתבשה: מהר מאוד כולם שמו לב מי שנעלמתי. ובן רגע הפכתי, איך לא, לשיחת היום. "איך היא ברחה?", הפטירו בצקצוקים בני המשפחה. מעל כולם ידעתי שפגעתי, ככל הנראה, באבא שלי.

------

בימים הבאים לא ידעתי איך לגשת אליו. כלומר, ידעתי שאבא שלי מאוכזב ממני, והתפתלתי ביני לבין עצמי במחשבות. לא רציתי להביא על עצמי דבר שלא אדע איך להתמודד איתו. הייתי משוכנעת שאני מאוד קרובה לקבל "על הראש".

בזמן האחרון אני משתדלת בכיבוד הורים מאוד. אני מנסה בכל כוחי לראות את ההורה בעין טובה, להכיל, לחבק ולאהוב; לענות ולדבר בכבוד. אבל איך מתמודדים במערכה הזו כשמצד אחד ניצב כיבוד הורים ומהצד השני הרצון שיראו גם אותי ואת הצרכים שלי?

הרצתי את כל התרחישים האפשריים בראש: האחים הקטנים שלי יאשימו אותי על מה שעוללתי, אבא יכעס על הבושות שעשיתי לו בקרב המשפחה ואמא פשוט לא תבין למה בחרתי לנהוג כך.

אבל אז החלטתי להרים טלפון לרב שאיתו אני מתייעצת מפעם לפעם. הוא מכיר אותי טוב מאוד ויודע תמיד לתת עצה ישרה, פשוטה וכל כך נכונה. "פשוט דברי איתו", הוא אמר לי. ככה, בלי לעשות סיפור משום דבר. "חייגי לאבא שלך ותגידי לו שהיית צריכה לצאת, ושאת מצטערת שככה התגלגלו הדברים".

התגובה האוטומטית שלנו כשתוקפים אותנו, היא להשיב באותו המטבע. "אם תוקפים, נתקוף בחזרה", הסביר לי הרב את הנקודה העיקרית שעומדת מאחוריי השיח המעייף הזה.

"כשכולם יצאו להתקפה עלייך אם תשיבי להם בהתקפה זה פשוט ימשיך להשאיר אותך כלוחמת בזירת הקרב". לפעמים, הבנתי, כדאי להניח את כלי הנשק ולא לבחור במלחמה.

פשוט להשיב ברוגע, בלי שום פילוסופיות ופחדים, להגיד את העובדה כפי שהיא. וגם אם יכעסו, יתקפו, זה בסדר. "כלל היסוד", הדגיש הרב, "לא להתרגש מכל חץ שנורה לכיוונך".

הילחם או ברח. כמו כל אחד, עוד משחר ילדותי הרגלתי את המוח שלי להבדיל בין תגובה רצויה לבין זו שמפחידה אותי. דפוסי המחשבה, התבניות בראש שלי, הם אלו שעונים "במקומי" לאנשים. לרוב העדפתי את הדרך המרצה והרצויה. ואם רק הרחתי תגובה מאיימת, כזו שתשאב אותי איתה – תבהיל אותי או שתכניס אותי למערבולת רגשות, הדפתי אותה וברחתי ממנה. כי אני לא יודעת להתמודד מולה אחרת.

"כמים הפנים אל הפנים כך לב האדם לאדם". זה בכלל לא משנה איך אבא שלי הגיב, ברגע שהבנתי שהכל האמירות הכועסות והמאוכזבות לא מופנות אליי, אלא הן גם מתנהלות מתוך כוח ההרגל של משפחתי, ידעתי לשים בצד את הרגשות ולא לתקוף חזרה, למדתי שאפשר אחרת. לשמוט את הנשק, להרים ידיים ולסמן שפניי לשלום.