הבעיה ההלכתית ב"פרינגלס" שמעטים מודעים אליה

הרבה פעמים אנו מתלבטים איך להתייחס למגוון הרחב של הכשרויות בעולם. כשבוחנים מוצר כלשהו, חשוב להסתכל קודם כל על סוג המוצר עצמו. יש מוצרים שאפשר לסמוך עליהם גם עם כשרות פחות מוכרת, כי הם פשוט מוצרים טבעיים שלא צריכים הרבה השגחה. אולם כאשר תהליך הייצור נעשה מורכב יותר, כאן נדרש שיקול דעת מעמיק יותר.

דוגמה מעניינת שרבים אינם מודעים לבעייתיות ההלכתית שעלולה להימצא בה היא חטיף "פרינגלס". 

ה"פרינגלס" הוא חטיף מוכר הנמכר כמעט בכל רשתות השיווק, כולל החרדיות, ומתהדר בסימון כשרות במרבית המדינות בהן הוא משווק.

בניגוד לחטיפי הצ'יפס המיוצרים בארץ, תפוחי האדמה של הפרינגלס עוברים בישול וטחינה עד שהופכים לאבקה, האבקה הופכת לעיסה שאליה מוסיפים חומרי טעם, חומרים מייצבים וחומרים משמרים. העיסה עוברת דרך מכונה שמעצבת את הצורה המוכרת של החטיף, ורק אז החטיף עובר תהליך שמבחינה הלכתית נחשב לבישול.

עוד לפני שנדון בחומרי הגלם, חשוב להבהיר: כלל בידינו שכל מאכל שאינו נאכל חי, ואפשר לאוכלו רק לאחר בישול, חל איסור על גוי לבשלו עבורנו. ולדעת מרן ה"שולחן ערוך" – הבישול עצמו חייב להיעשות בפועל רק על ידי יהודי.

כשאנו בוחנים את הפרינגלס, העשוי רובו ככולו מתפוחי אדמה (שבוודאי נכללים בקטגוריה של מאכל שאינו נאכל ללא בישול), די ברור שמי שמכין את החטיף במפעל איננו יהודי. 

ואם תשאלו כיצד גופי הכשרות מתמודדים עם בעיה זו, ישנם מספר הסברים אפשריים. אולי היתר הרמ"א לפיו מספיק שיהודי הדליק את האש, אולי הם מסתמכים על גוף חימום הפועל באופן תמידי שהודלק לראשונה על ידי יהודי ואולי הם סומכים על כך שמערכות הבישול מחוממות באמצעות קיטור – נתון שגם מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל התחשב בו כדי להקל במקום צורך. רבים מרבני אמריקה סוברים שאם הבישול נעשה במפעל שכל מטרתו הפקת רווח כספי, לא חלים עליו דיני בישולי גויים. אולי הם מצרפים את הסברה שזה אינו מאכל הנאכל כ"עיקר הסעודה" ועוד. אולם, כל הצירופים אלה בוודאי מרחיקים את הפרינגלס מההגדרה "מהדרין".