האם ילדים יהודים הם חכמים יותר?

במהלך מחקרה המרתק, עימתה פרופ' איריס לוין את יכולת החשיבה של ילדים הלומדים בתלמודי תורה חרדיים מול יכולותיהם של ילדים מבתי ספר ממלכתיים. היא חילקה אותם לארבע קבוצות גיל. הקבוצה הראשונה – ילדים בני שמונה עד עשר. השנייה – בני עשר עד שתים עשרה. השלישית – שתים עשרה עד ארבע עשרה והרביעית – בני ארבע עשרה עד שש עשרה. יחד עם ד"ר יורם דמבו הניחה לפניהם מבחנים זהים בגיאומטריה. מקצוע זה דורש מן העוסקים בו להשתמש ביכולתם החשיבתית, על פי משפטים המהווים הנחת יסוד בדרך לפתרון הבעיה. ראוי לציין, כי בעוד ילדים מבתי ספר ממלכתיים עוסקים במקצוע זה, תלמידים חרדיים אינם עוסקים בו כלל, ומכאן שחסרים הם את משפטי המפתח.

במחקרה ביקשה לוין לבדוק, האם יגלו התלמידים החרדיים את משפטי המפתח בכוח חשיבתם בלבד. וראה זה פלא, לאורך כל שנות המחקר, ובכל המבחנים ללא יוצא מן הכלל, זכו התלמידים החרדיים בתוצאות טובות יותר מחבריהם. את תוצאות מחקרם המרתק והמפתיע, פרסמו השניים בביטאון "מגמות" בהוצאת הסתדרות המורים בישראל. לאחר שסיימתי לקרוא את מחקרה המרתק, החלטתי לפגוש אותה. לא מפני שהופתעתי מתוצאותיו, ממש לא. תמיד ידעתי שחדות המחשבה של לומדי התורה, חריפה לאין שיעור על של אחרים. החלטתי להיפגש, כדי לשאול אותה מהי סיבת המחקר. מפני מה ראתה לנכון לערוך מחקר מסוג זה. מפני מה העריכה כי קיים סיכוי שלומדי התורה יתעלו על בני גילם בחכמתם. נפגשנו בסלון ביתה בתל אביב, פרופ' לוין, ד"ר דמבו ואני. היא הציגה בפני את הנתונים המלאים שחלקם לא התפרסם, וד"ר דמבו הסביר לי בהרחבה את שיטת הניסוי שבה השתמשו במחקרם. כשסיימו את דבריהם, בקשתי להבין מדוע ערכו את המחקר. עריכתו בודאי מעידה על השערה כי קיים סיכוי שתלמידים חרדיים חושבים נכון יותר משאר תלמידי ישראל. למשמע שאלתי, חייכה פרופ' לוין והשיבה: "כמנהלת בית ספר לחינוך, אני עוסקת בהקניית שיטות למידה שונות, שבעזרתן ילמדו מורי ישראל את תלמידיהם. אתה צריך להבין שמבחינה השכלתית, הצלחת החינוך נמדדת בתוצאות מבחני הבגרות ובהשתלבות התלמידים בפקולטות היוקרתיות באוניברסיטה. בצעירותי הכרתי תלמיד ישיבה שעזב את המסגרת הישיבתית וביקש להתקבל לפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב. נתוני הפתיחה שלו היו גרועים ביותר, עד שלא היה לא כל סיכוי.

לא היתה בידו תעודת בגרות, ולא היה לו כל מושג בביולוגיה. כאיש חינוך אני מוכרחה לומר, כי יכולתו של בחור חסר השכלה כמותו להשתלב בפקולטה נחשקת זו הינה אפסית, והיא משולה בעיני לנס, לא פחות. הוא לא התייאש, שכר מורה פרטי, ולאחר שלושה חודשים ניגש למבחנים, והתקבל. כיום הוא משמש כרופא... זה בעלי. הנס התרחש מול עיני. לא פעם, כשנזכרתי בכך, שאלתי את עצמי: כיצד זה ייתכן? אנחנו עמלים שנים רבות כדי להכשיר את תלמידינו למבחני הבגרות ולאחר מכן הם עמלים כדי להתקבל לאוניברסיטה. והנה, קם לו בחור ישיבה בבוקר ומחליט להיות רופא, כנגד כל הסיכויים ו... מצליח. איך זה קורה? חשבתי שאולי יש משהו בשיטת הלימוד החרדית, שמקנה לתלמידים תובנה שהיא מעבר למידע הנלמד, לכישורי הלמידה או למשהו מעין זה. החלטתי לנסות ובחרתי את מקצוע הגיאומטריה. מקצוע זה דורש מן העוסקים בו יכולת חשיבה וניתוח, הסקת מסקנות ובניית כללים. ומתוך שידעתי כי ילדים חרדים עוסקים במשנה ותלמוד בדרך הניתוח והפלפול, הנחתי שאולי יסייע להם הדבר, וכנראה שצדקתי". כששאלתי אותה כיצד היא מסבירה את תוצאות המחקר, סירבה להשיב, בטענה כי אין זה מתפקידו של חוקר לפרש את תוצאות מחקרו. טענה נכונה כשלעצמה. למען האמת, גם אני די הופתעתי.

הגם שידעתי כי יכולותיהם הלימודיות של ילדים חרדיים הינן מן הגבוהות ביותר, לא שיערתי שהדבר יוכח פעם אחר פעם, ולאורך זמן רב, ב"תנאי מעבדה". למען האמת, אין אנו זקוקים למחקרה של פרופ' לוין כדי לדעת שגדולה חכמתם של ילדים העוסקים בתורה, מחכמת אלו העוסקים בשבע החכמות החיצוניות, הכלולות בה. יודעים אנו זאת מקדמא דנא ועל כך נאמר (דברים ד', ו'): "ושמרתם ועשיתם, כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החוקים האלה, ואמרו, רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". ראוי להדגיש כי יכולת זו אינה תכלית לימוד התורה, אלא פריו בלבד. היא לא סיבה כי אם תוצאה. פרי זה אינו צומח על מצע הלימוד, אלא אם כן דבק הלומד בתורה כי היא תורת ה'. אין הוא דבק בה מצד החכמה הטמונה בה. לעומתו, הלומד תורה כשאר מקצועות, יפסיד פרי זה. שונה לימוד התורה מלימוד שאר המקצועות. שאר המקצועות- תכליתם היא הידע הטמון בהם. משידע הלומד את ידיעותיהם, יסתלק מן הלימוד וייכנס לעולם המעשה. מה שאין כן בלימוד התורה. לימוד זה -ערך עצמי יש לו. מלבד זאת שמקנה הוא לעוסק בה את ידיעות התורה, ימשיך האיש התורני לעסוק בה גם כשידענה על בוריה, ותהיה שגורה בפיו. שכן תורת ה' היא, ובלימודה הוא דבק בה' וזה תכלית עסק התורה. הבדל עצום יש בין לימוד החכמות החיצוניות לבין לימוד התורה. לימוד החכמות החיצוניות אינו ערך בפני עצמו. תכליתו להעביר את ידיעות הכותב אל מוחו של הלומד.

לאחר שיידע הלומד את סודות החכמה, פטור הוא מלעסוק בלימודה, שכן קנויה היא לו בדעתו. לעומת זאת, שינון התורה ולימודה- שני צדדים להם. האחד, הלימוד המעשי והשני, הדביקות בנותן התורה. הלימוד המעשי דומה בעיקרו ללימוד חכמה. על ידי לימוד ההלכה המעשית יודע האדם כיצד עליו לנהוג בעולמו של הבורא. משיידע את ההלכה על בוריה, שוב אין הוא צריך ללימוד, אלא כדי שלא תשתכח ממנו. הצד השני של לימוד התורה הוא הדביקות. תורת ישראל מהווה את גילוי רצונו של ה' בעולמנו. העוסק בה דבק ברצונו של ה'. בשינון התורה נמצא סוד חכמת התורה השונה משאר החכמות. שאר החכמות נועדו להקנות ללומדיהן את ידיעתן, מה שאין כן חכמת התורה. גם אם יידע הלומד את התורה כולה, עדיין יידרש לשננה. שינונה של תורה נחשב כעמל התורה, והוא שמביא את העמלים בה לדביקות בבוראם. חכמה אלוקית זו, בחינת גבירה יש לה, לפני שאר החכמות החיצוניות, הבטלות מולה, כשפחה בעיני גבירתה. אין לה לשפחה, אלא מה שהעניקה לה גבירתה, ועל כן העוסקים בשינון התלמוד ובפלפולו, זוכים גם לשאר החכמות. רובם המכריע של זוכי פרס נובל היהודים כלל לא הכירו את התלמוד, ולפיכך לא בעטיו זכו לחכמתם. ומפני מה זכו? משום שסבותיהם וסבות סבותיהם עסקו בתלמוד זה אלפי שנים. החכמה ששאבו מתוכו, הועברה לנכדיהם בתורשה. טבעם של "גנים" שהם מדלגים על דור או שניים, ואז הם מתעוררים מחדש.